תחילת שנות העשרים מלווה בכל כך הרבה תהיות. עבודה, מגורים, לימודים, טיולים או אפילו הקמת משפחה וגידול ילדים. עבור עדי מרוקו, התקופה הזו של חייה מלווה בקשיים מסוג אחר לגמרי. היא סטודנטית בת 23 מירושלים, וביום בהיר אחד, בזמן שהתחילה את לימודי השנה השניה לתואר ראשון במדעי המחשב באוניברסיטת אריאל, גילתה שחלתה בלימפומה, סרטן השכיח במיוחד בקרב צעירים.
"ממש עצרתי את מירוץ החיים", היא מספרת, "חזרתי לגור בבית, התחלתי סבב טיפולי כימו למשך חצי שנה. פעם בשבועיים הייתי מגיעה לאשפוז יום בהדסה, מקבלת עירוי לווריד, ובימים שאחר כך מרגישה סמרטוט. הייתי חוזרת הביתה, נשכבת על השטיח ולא זזה עד למחרת".
"לפחות אני יודעת שיש בטחונות לפוריות"
כמו כל בחורה צעירה (או בחור צעיר) שמתחילה טיפולים קשים, גם עדי עברה שימור פוריות. "זה היה מאוד מהיר. ביום רביעי אובחנתי, וביום שני אחריו כבר התחלתי להזריק הורמונים לקראת שאיבת ביציות. זה היה מלחיץ, כי הייתי צריכה להתמודד עם פחד ממחטים בגלל ההזרקות אבל היה בזה גם משהו מרגיע, לפחות את יודעת שנשמרת לך האופציה, שיש לך ביטחונות לפוריות".
היא גדלה בגבעת מרדכי ולמדה באולפנת צביה ירושלים. בשירות הלאומי שירתה באח"י ובשנה השנייה טסה לקהילה היהודית בממפיס בארצות הברית. אחר כך הקדישה עוד שנה לעבודה ופסיכמוטרי, ואז התחילה ללמוד. את המעבר המחד מחיים סטודנטיאליים עמוסים לשגרת טיפולים היא מתארת כך, "אני כבר לחצתי על הגז, התחלתי בפול ווליום את הכל, ופתאום מישהו תקע לי ברקס והכל נעצר בבת אחת". מהסביבה הקרובה היא קיבלה תמיכה מלאה, "עכשיו מה שחשוב זה לחיות", אמרו לה, "כל השאר יחכה לך גם אחרי. החיים לפני הכל".
מסיבת גלח עם הפרשת חלה
תופעת לוואי מכאיבה במיוחד נוספה לאובדן השגרה הרגילה, ובסבב השני של טיפולי הכימו עדי נאלצה להיפרד מהשיער, אבל היא בחרה לעשות זאת בדרך יצירתית במיוחד. "בכל פעם שהייתי מסתרקת היו נושרים לי גושים של שיער, אז אירחתי מסיבת גלח ועשינו הפרשת חלה והדלקת נרות. התפללנו על הכל, החלטתי להעביר את הנושא לדברים חיוביים, זה הרגיש לי יותר ערכי, לשתף אחרים בתפילות שלי. עשיתי קצוץ, והכל איכשהו הרגיש קליל יותר".
עדי מתארת שהפרידה מהשיער הייתה קשה מאוד בהתחלה, עד שהתחילה להתרגל לפאה. "אחר כך גם נשרו לי הגבות והריסים, היו תקופות שהרגשתי לא יפה והיו זמנים שניסיתי למצוא פתרונות. הייתי מעלה סרטונים לאינסטגרם שבהם אני מדגימה איך אפשר לצייר גבות, זה נתן לי תחושה טובה, שאני עוזרת לאחרים". לדבריה, הביטחון במראה החיצוני נבנה עם הזמן, והיא לומדת להתרגל למבטים.
"התרגלתי לפאה" צילום: ללא
המחלה הביאה איתה גם אלמנט נוסף, שלימים התברר כחיובי דווקא. "הסרטן מסנן לי את הבחורים הטובים", היא מתבדחת. היא הייתה בזוגיות עוד לפני הסרטן, אבל עם התפרצות המחלה כבר הייתה במקום הישרדותי ודייטים לא עניינו אותה יותר. "כשאת חולה את עסוקה בלהחלים, והחזרה לחיי שגרתייים מלווה בהמון שאלות שעולות בבת אחת. מרגיש לי עוד מוקדם מדי להתחיל לצאת שוב, אבל אני מפרקת כל שאלה ולא דוחפת לתשובה".
בחורים מאוד חוששים מזה
השיחה איתה זורמת, היא מתארת בבירור את מה שעברה ומה שהסרטן עורר בה. "אני רגילה לשלב את זה בשיח ולהמשיך הלאה. הסרטן הפך לסנן חיובי, ובאמצעותו אפשר לאתר את מי שבאמת ירצה להתעניין ולהקשיב. עדי מבינה את החשש של בחורים לצאת עם מישהי חולת סרטן, "זה בסדר, אף אחד לא יודע מה זה אומר לצאת עם מישהו שיש לו סרטן, יכול להיות שגם אני הייתי מפחדת, ודרוש אומץ להכיל ולהיות נוכח. משיחות שהיו לי עם בחורים הבנתי שחלקם מאוד חוששים מזה, בשנים הקרובות אעבור בדיקות תכופות כדי לוודא שאין הישנות, הסרטן יהיה ברקע ולא בטוח שכל אחד יוכל לשאת את זה".
לדבריה, תהליך הגדילה שעברה בעקבות המחלה היה מאוד מהיר, השיחות עם החברות השתנו ובעמותת זיכרון מנחם היא פגשה אנשים שהבינו מה עובר עליה. היא צפויה לעבור סבב טיפול אחרון לפני חזרה לשגרת החלמה מלאה. "הסרטן איפס את הכל בחיים ואני צריכה להתמודד עם השאלות של תחילת החיים הבוגרים שוב מחדש. עדי שלפני המחלה ועדי שאחרי קצת שונות. אם פעם חשבתי שאני רוצה לעבוד בהייטק היום חשוב לי גם לייעץ ולעזור לאנשים. אני מרגישה שמשהו בי כל כך התבגר עד שלא הייתי חוזרת לחיים שלפני".
היא נוהגת לשתף באינסטגרם את מה שעובר עליה, ומנצלת את הפלטפורמה גם כדי לספר לחולי סרטן אחרים על הזכויות המגיעות להם. "אם יש לנו שיעור שמגיע בחיים, חשוב ללמוד ממנו, להיות חיוביים ולהקשיב לעצמנו. אני מקבלת הרבה תגובות, מעוקבים חולים ובריאים כאחד, מישהי כתבה לי שהענקתי לה פרופורציה, ואני מקפידה לדבר על הקושי וגם להעניק כוח".
עבור ביתיה גלוסקין, צעירה ירושלמית בת 23, האבחנה על הסרטן הגיעה לאחר חודשים ארוכים של סבל. "יום אחד התחלתי להרגיש שאני לא נושמת טוב", כך היא מספרת, "אני לא חולה בדרך כלל ולכן זה היה מוזר". הרופאה רשמה לה אנטיביוטיקה שלא עזרה, עד שלבסוף הגיע הגילוי: לימפומה, שלב 2. באותה תקופה היא גם עברה פרידה, וההתמודדות עם סרטן הגיעה בבת אחת עם סיומה של מערכת יחסים. "לא התמודדתי עם הכאב, למרות שהייתי מאוד שלמה עם המהלך, אמרתי לכולם שהכל טוב, ואז התגלתה המחלה. הרגשתי שזה ביטוי למצוקה הנפשית שלי".
"הסרטן הגיע ולא הצלחתי לתפקד"
כמו עדי, גם ביתיה הייתה בשטף החיים של צעירה בתחילת דרכה. "הגילוי הגיע בחורף שעבר. הייתי אחרי שירות לאומי ותכננתי להתחיל ללמוד אחיות. עבדתי במשרה מלאה, ואז הסרטן הגיע ולא הצלחתי לתפקד". היא התחילה שגרת טיפולים כימותרפיים, ובכל שבועיים התייצבה בבית החולים. "הייתי שבוע אחד גמורה ובשבוע השני מנסה להשתקם וחוזר חלילה. יצאתי לחופשת מחלה והקפדתי לעשות דברים שאני אוהבת. התחלתי להתעסק בצמחים, השרשות וייחורים".
היא נהנתה מהחלמה שנמשכה שלושה חודשים עד שלאחרונה גילתה שחלתה שוב, ובקרוב תתחיל סבב טיפולים לשנה נוספת. השיער שלה כבר צמח קצת, "אני נראית כמו מישהי עם שיער מוזר משנות התשעים", היא מתבדחת. הפרידה מהשיער הייתה קשה, "כששמעתי שאני חולה אמרתי לרופאה 'רק לא השיער', אבל היא אמרה לי 'כן, השיער ינשור לך'. אין ספק שאני מתגעגעת לשיער שלי, לפני הנשירה הוא היה ארוך, בצבע שטני". ביתיה כבר תרמה שיער פעמיים לזיכרון מנחם, ובעמותה יצרו עבורה פאה משיערה האמיתי, אבל זה לא היה אותו הדבר. "הרגשתי שזה לא אני, ועדיף לי להיות איך שנוח לי. לא מעניין אותי מה אחרים חושבים".
ביתיה בתקופת המחלה צילום: ללא
"לא חשבתי שמישהו יסתכל עלי עם קרחת"
השינוי במראה החיצוני מתקשר מיד לחיפוש אחר זוגיות. "לא חשבתי לחזור לדייטים", היא מודה, "לא חשבתי שמישהו ירצה להסתכל עלי כשאני קרחת אבל היום אני במקום אחר. ברור שהייתי מעדיפה להיות עם שיער אבל אני מסתכלת במראה ויודעת לאהוב את עצמי". לביתיה ברור שהסרטן משפיע על האפשרות להכיר מישהו. "הכרתי מישהו, והיה לנו חיבור טוב. אבל הרגשתי שהסרטן מלחיץ אותו נורא. יכול להיות שאם הייתי נראית כמו פעם הקשר היה מגיע למקום אחר. תוך כדי המחלה יצא לי לפגוש בחורים וברור לי שאם היו פוגשים אותי במצב אחר הקשר היה מגיע למישור זוגי. זה מאוד מבאס".
ביתיה מבינה את החשש, וחשוב לה להדגיש שאין בה האשמה כלפי בחור שנרתע מהיכרות עם מישהי חולת סרטן אבל היא מבקשת להציג נקודת מבט אחרת: "החיים הרבה יותר מורכבים מזה, בכל מחלה יש יתרונות וחסרונות. אדם גם עלול ללקות בדיכאון. אני מכירה כל כך הרבה אנשים עם סרטן ולא מבינים את המשמעות של המחלה, ישר מניחים את הרע מכל. רוב החולים כן מנצחים את הסרטן ואין אחד שחסין מפני זה".
היא גדלה בקריית משה, למדה באולפנה בקריית ארבע ובשירות הלאומי שירתה ב"והדרת". היא מעידה שההתלבטות האם לספר על המחלה לפני הדייטים עדיין קיימת, "אני לא רוצה שמיד יתייגו אותי ויחשיבו אותי לשונה. אני הרבה יותר חזקה מהתדמית של חולת סרטן. אנשים עוברים בחיים חוויות מטלטלות אפילו יותר מהמחלה הזאת, ואם יבינו שזה לא כזה טרגי יוכלו להגיע בראש פתוח. אם אכיר מישהו שאכן ידע להסתכל מעבר, זה באמת יהיה חלום שמתגשם. אני בטוחה שיש כאלו שממש לא מפחדים מהמחלה, אבל עדיין לא ראיתי את זה".
"ישר מניחים את הרע מכל", ביתיה עם השיער הארוך לפני המחלה צילום: ללא
"ידעתי שאני יכולה להתמודד שוב אבל התעייפתי"
בחלון הההחלמה הקצר היא הספיקה לטוס לטיול החלומות, ודווקא שם נשברה קצת. "טיילתי עשרה ימים באירופה, לגמרי לבד. באיטליה גיליתי שגנבו לי את הטלפון, עם האשראי וכל הסיסמאות. הסתכלתי לשמיים וצרחתי 'גם סרטן וגם זה', התפללתי בדרך לתחנת המשטרה, ואחרי שעה וחצי קיבלתי את הטלפון בחזרה. כששמעתי שהסרטן חזר זה לא הפיל אותי כמו בפעם הראשונה, ידעתי שאני יכולה להתמודד, רק התעייפתי נורא". אגב, הסרטן גם עזר לה להחליט על המשך הדרך. "אחרי החוויות בבית החולים הבנתי שאני רוצה לדחות את לימודי האחיות לשלב מאוחר יותר בחיים, כדי ללמוד חינוך לגיל הרך. אני אוהבת תינוקות".
החברים שפגשה בעמותת זיכרון מנחם סייעו לה בדרך. "התקופה הזו עברה הרבה יותר בטוב איתם, כשהם היו חלק, פגשתי אנשים שעוברים אותו דבר כמוני". גם השנה יוצא לדרך הקמפיין "צמה של עוצמה" בשיתוף עמותת "זיכרון מנחם" ומותג השיער PANTENE, המציף את סיפורם של עשרות אלפי צעירים חולים שנדרשים להתמודד עם החיים עצמם בצל המחלה. במסגרת הקמפיין יתקיימו אירועי התרמה בקניון איילון (5/12) ובקניון עזריאלי ירושלים (7/12) שיזמינו את בני ובנות ישראל, בכל הגילאים, לתרום משיער ראשם למען פאות הניתנות חינם לחולות סרטן.
צמה של עוצמה:
5/12 י"א כסלו | קניון איילון | 16:00-21:00
7/12 י"ג כסלו | קניון עזריאלי ירושלים (מלחה) | 16:00-21:00