"אודי, איפה אנחנו בחג?", שאלה זוגתי שתחיה.
"שנה שעברה היינו אצל ההורים שלך. אז או אצל ההורים שלי או בבית", הצבתי אולטימטום, כיוון שהשנה החלטתי שאני לא מפספס את התפילה בישיבה.
"אודי, אני לא יודעת מה יותר גרוע. עצם זה שאתה מתכנן להתפלל בישיבה יומיים או זה שאתה מצפה ממני לבשל לשלושה ימים".
"איילת, תגידי תודה בכלל שאני נמצא בבית. אח שלך בכלל נוסע לאומן בראש השנה", השבתי.
"להתפלל כל יום שחרית בישיבה עד 14:00 זה לא נקרא להישאר בבית בר"ה. לפחות אח שלי לא מתכחש לכך שהוא מזניח את אשתו עם הילדים. ככה לפחות גיסתי יכולה ללכת להורים שלה וגם לא צריכה לבשל שלושה ימים", התקיפה הזוגה.
"את יודעת מה? תלכי להורים שלך ותגידי להם שגם אני הלכתי להתפלל אצל הרב'ה שלי. הם יבינו. זה לא איסור להתעלות בר"ה בארץ בלי לשנורר כרטיס טיסה בנתב"ג כמו אח שלך", החזרתי.
"די, אודי. אני לא יודעת מה עדיף, לשמוע את החזן המתוסכל מבית הכנסת של ההורים שלך מייבב ב'ונתנה תוקף' או להיות כל היום עם הבנות עד שאתה חוזר מהתפילה", השלימה איילת עם המציאות.
***
"אודי, איך אני אכין את כל הסימנים?", שאלה איילת.
"איך הכנת אותם שנה שעברה?", היתממתי כמו כל יהודי טוב.
"להזכירך שנה שעברה היינו אצל אמא שלי. מאיפה אני אמורה לדעת איך להכין רוביא?", שאלה אשתי בייאוש.
"את מוטרדת איך להכין רוביא? אני במקומך הייתי מוטרד יותר בכלל מה זה רוביא?", השתתפתי בצערה.
"אני לא מבינה למה רק בשוק מחנה יהודה אפשר למצוא את הסימנים האלה. כאילו שהציאו את הכרתי רק בשביל הסימנים. איך אני בכלל אגיע לשם?", שאלה אשתי.
"תבקשי מפרוכטמן. ראיתי בפורום שכל היישוב הזמין אצלו סימנים. הוא בטעות פירסם במייל היישובי שהוא מחפש טרמפ מחר לירושלים כדי לתקן את השעון שלו ברחוב אגריפס. בתגובה הוא קיבל שירשור מכל היישוב עם רשימת מכולת של סימנים במחנה יהודה. הוא פשוט העביר את השירשור לצביקה המזכיר והכריז שהוא לוקח את ג'יפ הביטחון לירושלים".
***
"איילת, הבן של פרוכטמן בדלת והוא טוען שכל השקית הזאת שלנו", קראתי לאשתי לעזרה.
"בוא נראה", הגיעה אשתי להסתכל, "כרתי, כרישה, לוף, רוביא, לוביא, סילקא, קרא, רימון, דבש, תפוח אדום, ראש של דג, תפוח צהוב, תמרים. אני חושבת שלא שכחנו שום דבר. תודה לך אברהם-בינימין", שילחה זוגתי את הבן של פרוכטמן.
"אבל חשבתי שאמרת שאת בכלל לא יודעת מה זה כרתי? וחוץ מזה, רוביא ולוביא זה אותו דבר, לא?", הפגנתי את ידיעותיי.
"אני באמת בכלל לא יודעת מה זה, פשוט קראתי את הרשימה שזורז'ט אמרה לי לשלוח לפרוכטמן. הדבר היחיד שזיהיתי פה זה את התפוח והדבש".
"תאמיני לי, נראה לי שגם פרוכטמן פשוט העמיס לטנדר את כל הירקות בשוק שהוא לא זיהה. בכל מקרה הוא ידע שאף אחד לא ישים לב. פשוט נעשה מרק מהכל ונגיד את כל ה'יהי רצון' ביחד".
"רגע, כתבת ברשימה ראש של דג?", הופתעתי, "איילת, חשבתי שאת בכלל לא אוהבת דגים. לפני שנתיים נדרת שלא תגיעי יותר לבית של ההורים שלי לראש השנה רק בגלל שהגישו שם דג שלם וראש של כבש. אני לא מאמין שהזמנת ראש של דג. את באמת לקחת השנה את העניין של הסימנים יותר מידי ברצינות".
"אה, זה? רעיון של מירב גוטמן. כשהתלוננתי על הראש של דג, היא אמרה לי לקנות דגים מגומי. בכל מקרה בסימנים אוכלים כל כך הרבה ירקות, לא יזיק שגם הילדים יאכלו משהו".
***
ביפ, ביפ ,ביפ, ביפ, ביפ. ביפ, ביפ, ביפ.
"איילת, קיבלת עוד הודעה", צעקתי מהסלון.
"ממי?", צעקה אשתי בחזרה מהמטבח.
"מספר לא מזוהה, אבל בסוף כתוב: שנה מתוקה מרויטל", עניתי.
"רויטל?", קימטה אשתי את המצח כלפי.
"אני לא מכיר את כל החברות שנתקלת בהם אי פעם באולפנא", התגוננתי.
"אה, רויטל דהאן. למה לא אמרת ? בטח, רויטל דהאן. היא היתה שמיניסטית שלי. אף פעם לא דיברנו ממש. אבל היא היתה ממש חמודה".
"איילת, את לא ראית אותה שנים. למה שפתאום היא תיזכר לשלוח לך שנה טובה דווקא השנה? אני אומר לך, זה טעות במספר", הצהרתי.
"לא, אודי. אני פשוט מרגישה שזה ממנה. היא כזאת חמודה. זה ממש עושה טוב לנשמה לדעת שיש אנשים שאכפת להם ממך גם אם לא דיברו איתך שנים" התמוגגה אשתי.
"אני במקומך לא הייתי מתרגש כל כך. באמת אם פעם מישהו היה שולח לך הודעת שנה טובה, זה היה אומר שאת חשובה לו יותר מ-20 אג'", הסכמתי, "אבל היום כשאת מקבלת SMS שנה טובה ממישהו, את יכולה לדעת עליו בוודאות רק שני דברים: אחד - הוא עדיין לא מחק אותך מה-SIM שלו. ושתיים - הוא עבר לחבילת הכל כלול".