שבת מחזור - לא כלה דרכנו 13

לפני כחודש הוזמנו מספר מחזורי תלמידים, ביניהם בני המחזור שלי, לשבת בישיבת ההסדר שלנו במעלה אדומים.
תמיד מתעוררת בי איזו התרגשות לקראת אירוע שכזה, שקורה מדי כמה שנים ושצופן בחובו כל מיני הפתעות ושינויים. אתה רואה שם בני מחזורים צעירים יותר, ששנים כבר לא ראית. פנים שהשתנו, צמיגון או שניים (או שלושה) שעלו, משפחות שגדלו, שערות שנשרו, שערות שהלבינו, חבר'ה שלא ידעת כלל שהתחתנו וכבר חובקים שלושה זאטוטים. ההיסטוריה נדבקת לך לפנים והיא בוגרת יותר שלא לומר מקשישה. ואתה מסתובב לך לבד מסתכל ומתבונן, מנסה ליהנות מן הרגע, חושב לעצמך שכרווק לא תתלכלך כמו חבריך הנשואים מאיכסים שונים שילדיהם מדביקים להם בכל מיני מקומות. אתה טועה, כמובן. ילדי חבריך משתדלים שלא לקפח אף אחד. ילדים תופסים לך ברגל, חושבים שאתה אבא שלהם, או שמנסים לעבור דרכה כאילו היתה פתח של גן משחקים. אתה מגיע לשירותים וגם שם זה נמשך: שני אבות עומדים וממתינים עד שהקיסר הפרטי שלהם יגמור להוריד את מרכולתו ולא ישכח לבקש גם סיפור באותה הזדמנות.
ועכשיו לשאלתכם: נו, איך ההרגשה? לא מבאס להיות שם לבד?
לפני שהגעתי לשבת הזו שאלתי חבר שלי, רווק בגילי שלמד בישיבה אחרת, איך הוא מרגיש כשהוא הולך לשבתות מחזור שכאלו. תשובתו היתה שהוא פשוט לא הולך. הוא אינו מרגיש טוב כשהוא יושב בודד ורואה את כל אותם בעלי משפחות שבגילו כבר חובקים שלושה ילדים ויותר.
טוב, זו הרגשתו, ועם הרגשה לא מתווכחים. אני לא אגיד לכם שכל המראות שם הוסיפו לי שערות שחורות, או שערות בכלל, אבל הם גם לא הכניסו אותי לדיכאון. נורא קל להתחיל לרחם על עצמך ולהסתכל בקנאה בכל העולם ששכח אותך בצד, אבל מראש החלטתי שאני מגיע כדי ליהנות ולהפיק את המרב מאותה שבת. וכך היה. ראיתי חברים וידידים, דיברתי פה, דיברתי שם, החלפתי חוויות, קלטתי את השינויים והמשכתי הלאה. לדייט בא.

פורסם ב'מקור ראשון' גיליון 254, י"ח בתמוז תשס"ב, 28.6.2002