ועכשיו לקצת אופטימיות שמזריקה לנו רעות היישר אל תוך הווריד:
"ברצוני לשתף את הקוראים במחשבות השוטפות את מוחי כבחורה דתייה שיצאה
לחיפושים נרחבים אחר בן זוג, ושחייה סובבים אותה במחשבות על הנושא באופן די
מסיבי. אני מניחה שזה טבעי, ולכן אני אפילו מרשה לעצמי לאהוב את זה. כן,
אני באמת אוהבת את זה.
אני אוהבת את המפגש שבין שני אנשים שונים לגמרי שמנסים לאחד את פנימיות
נפשם; את הפגישות המוצלחות וגם אלה שפחות; את הבחורים ששוכחים להתקשר כדי
לומר לך מה הם חושבים, ואת אלה שמאוד עדינים ורגישים - ממש נסיכים; את
מריטת העצבים עד שהוא יתקשר ועד שאראה איך הוא נראה; את המחשבות על בניין
הבית עם המועמד שלא יודע אפילו את שמך; את החברות הנשואות ששוכחות אותך בלי
כוונה; את הדודות והשכנות שדואגות להזכיר לך שאת רווקה בת 23 ולברכך בכל
הברכות שבעולם; את האפשרות להתאהב ואולי להתאכזב - אבל לדעת שהכל מלמעלה,
כי הוא יודע את זיווגנו האמיתי ומעמיד אותנו באינספור נסיונות לא קלים אך
מועילים שגורמים לנו להתבגר ולהתחשל כדי להיות מוכנים לחיים האמיתיים.
נכון, זו אינה מצווה מדאורייתא לעבור את כל הנסיונות האפשריים על מנת
להתחתן, אבל אם עמדנו בהם כנראה שיש לנו הכוח לכך. אז קדימה בחורים ובחורות
יקרים: לכו חפשו את בן/בת זוגכם עם יותר שמחה ואופטימיות. אל תתנו להתרגשות
הטבעית לחלוף".
בהתחלה חשבתי שרעות צוחקת. איך אפשר לאהוב את "הפגישות הפחות מוצלחות" או
את "מריטת העצבים עד שהוא יתקשר"?. אך בשיחת הטלפון עימה נשמעה לי רעות
רצינית לחלוטין.
האמת שיש לי מילה או שתיים שיכולות בקלות לקלקל את מצב הרוח האופטימי שנשפך
פה בששון כמו בקבוק של דיו כתום, אבל אסתפק בתפילה חרישית שאת, רעות, וכל
הצעירים האופטימיים, תגמרו את שלב החיפושים עוד לפני שהחררה (אביבית בלע"ז)
תפרח בכל גופכם. כי נכון שמדי פעם נחמד להתוודע לאנשים שונים (ומשונים?),
אבל יש כאלו שזו לא כוס המיץ הטבעי שלהם ומקבלים את האולקוס כבר אחרי המפגש
השלישי. מה אז?
פורסם ב'מקור ראשון' גיליון 252, ד' בתמוז תשס"ב, 14.6.2002
לאהוב את זה - לא כלה דרכנו 12
נכון שמדי פעם נחמד להתוודע לאנשים שונים (ומשונים?), אבל יש כאלו שזו לא כוס המיץ הטבעי שלהם ומקבלים את האולקוס כבר אחרי המפגש השלישי. מה אז?
