תכתבי, אמרה לי ידידה יקרה, תכתבי על התכשיט "ירושלים של זהב". תכתבי שמן הראוי הוא שגבר יקנה תכשיטים מזהב לרעייתו היקרה. ואם לא זהב - אז לפחות כסף. מכיוון שהנושא של קניית תכשיטים לאישה עולה רבות על הסדר בשיעוריה של הרבנית ימימה מזרחי, שהיא כמובן צודקת - אני רוצה להאיר את נושא ירושלים של זהב מזווית קרובה אך אחרת.
מדוע הבטיח עקיבא הרועה לרעייתו רחל ירושלים של זהב? למה דווקא זהב, ולמה זה קשור להבעת אהבה? וכי אהבה מתבטאת בחומר? רחל הייתה בתו של אחד מגדולי המולטי מיליונרים של ירושלים. כּלבָּא שָׂבוּע. בימינו הייתה מוגדרת רחל כנערה צפונבונית. מן הסתם גרמה כאב ראש לשדכנים ולשדכניות של דוֹרה, כי כל שידוך 'איכותי'- ואתם כבר מכירים את דעתי בנושא של המושג 'איכותי' - כל שידוך כזה היא פסלה.
מה רוצה הבחורה ומה היא מחפשת? שאלו השדכנים את עצמם כשהם עוברים על כל הטפסים במאגר של 'ישפה'. מי מצא חן בעיניה, בסופו של דבר? נער גבעות, רועה צאן. נסו לשדך היום רועה צאן למישהי, תאמינו לי- ממש מסובך, מניסיון! בקצור, הלכה רחל והתאהבה ברועה צאן, בן גֵרים, ונוסף לכל הצרות- בן ארבעים! בת כמה הייתה? לא ידוע לי.
בירושלים של זהב זוכים רק לאחר יגיעה וייסורים
אביה המסכן שחלם בהקיץ על שידוך 'איכותי', כמו - תלמיד חכם, או לפחות משכיל, עשיר, ממשפחה מיוחסת, גרש את שניהם מבית. טעות, כמובן, שלא נמליץ לעשותה היום בשום סדנא להורים מתוסכלים. בעודם מתכוננים לשינה בחדר הורים שלהם, שהיה עשוי ערמות של קש, היה הוא מלקט את הקש משערה ומבטיח לה הרים וגבעות- יום יבוא ואקנה לך ירושלים של זהב. נו, נו.
לימים, אחרי היעדרות ארוכת שנים, כשחזר לעירו והוא תלמיד חכם מפורסם עם תלמידים הרבה, התפייס עם חותנו והתעשר. את התכשיט הוא קנה לה, אחרי שנות סבל ומחסור , מול עיניהן המקנאות של נשות תלמידי החכמים באותו דור. בירושלים של זהב זוכים רק לאחר יגיעה וייסורים, מסתבר. רחל לא התייסרה בשביל התכשיט, אלא בשביל הרעיון שהוא מיצג. ירושלים של זהב זה לא תכשיט - זו מהות.
ירושלים של זהב זה ביטוי אולטימטיבי של אהבה ומסירות - זה לזו וזו לזה. מסירות לעם ישראל, מסירות לתורת ישראל. האם נזכה להגיע למדרגה הזו? הזהב הוא אכן חומר נוצץ, אך הוא מתכת טהורה שאיננה מתקלקלת לעולם. אולי הכימאים שבינינו ידעו להסביר מה המרכיבים של הזהב שגורמים לכך- שעגיל או נזם זהב המתגלה בחפירות ארכיאולוגיות אחרי אלפיים שנה, נשאר ללא שינוי.
ירושלים של זהב - היא נצח
בימים אלו אנו חוגגים את יום כיבוש ירושלים והר הבית מחדש. היום בו חזרנו למקומות הקדושים, יריחו, חברון, שכם ומרחבי ארץ ישראל. המאבק על חלקי הארץ הזו ומהותה תופס תאוצה. הספקנים והחלשים בינינו, מנסים לצמצם את דמותנו, את עתידנו ומרפים את ידינו. מולם יש יחידי סגולה שנאבקים על קבר יוסף או עליה להר הבית והתיישבות בכל רחבי הארץ הזו. חטא מכירת יוסף הוא מעילה באחווה, באמון בין אחים. יוסף הצדיק הנזרק לבור, ובימינו- קברו של יוסף שננטש על ידי מדינת ישראל לידי אויבינו - הוא פגיעה באחווה הבסיסית הקיימת בין שבטי ישראל.
לומר 'הר הבית בידינו'- זה מעשה יומיומי של חיבור. קודם כל, שיהיה חיבור לעצמנו ולמהותנו. מי אנחנו, מה חיינו, מה עתידנו? כמה חסר בית המקדש בחיינו? השתתפתי השבוע בהעברת מצגת ושיחה בנושא הר הבית ומישהי שאלה - איפה זה? חוץ מאשר בירושלים ברחבי מדינת ישראל אף אחד לא זוכר את יום ירושלים. העם מסתפק בעליבות בכותל המערבי - קיר תמך להרחבת הר הבית, וגם קבר יוסף מצטייר כמטרד.
כל זמן שלא נעשה חריש עמוק בתודעה שלנו, להבנת מהותנו - לא נגיע לאחווה המיוחלת. בינינו לבין עצמנו, בהעצמת הקשר בין איש ואשתו, בקשרים המשפחתיים, בהבנת תפקידנו כעם, מיוחד בין הגויים- וגם שונה. אם לא נשקיע בזה מאמץ- נאבד את ירושלים ולא נהיה ראויים לה, חס וחלילה.
ירושלים של זהב היא נצח, בדיוק כמו הזהב. גם אחרי אלפיים שנה היא תכשיט שלא מתקלקל. כדי לענוד אותה בכבוד, עלינו לעבוד קשה, לאחד כוחות במטרה משותפת ולראות מול עינינו תמונת עם ישראל מדויקת. לא הזהב הוא היעד ולא התכשיטים- אלא המהות שהם מיצגים.