"אודי, אתה יכול ללכת לשכנים להביא מיונז? סלט טונה", פקדה אשתי, "קח כף ותמלא אותה".
"בטח, מתוקה" הצדעתי.
***
"טוק טוק. יש מישהו בבית?" שאלתי אצל השכנים.
"לא" ענה לי קול דקיק.
כעבור רגע פתח הזאטוט מס' 8 של משפחת קירשנבויים את הדלת. "מי זה?" הוסיף לצייץ אברהם-יצחק-יוסף ונראה מרוצה מעצמו.
"אודי", נידבתי לו מידע.
"אתה לא צריך להגיד לי. אני יודע איך קוראים לך", הסביר לי כאילו אני מפגר.
"אמא או אבא נמצאים?", ניסיתי.
"אמא במכולת, אבא בעבודה, סבתא בבית חולים וסבא לא יכול לבוא כי הוא הלך לבקר אותה, ציפי באולפנא ולמירי יש חבר שהיא עומדת להתחתן איתו, אבל אסור לספר לאף אחד, משה אמור להיות עדיין בבית הספר, אבל הוא בטח משחק כדורגל במגרש", התנשף לאחר שסיים את המשפט הארוך.
"ומתי הם יחזרו?", המשכתי לנסות לפתח דו שיח לכיוונים יותר פרודקטיביים.
"לא יודע. אסור לי לדבר עם זרים", היה אברהם-יצחק-יוסף מרוצה מעצמו.
"אולי יש לכם מיונז?", ניסיתי שוב את מזלי.
"אין אף אחד בבית", סגר אברהם-יצחק-יוסף את הדלת בפרצופי.
***
טוק. טוק. טוק.
"יש לכם מיונז?", שאלתי את נהורא פרידמן.
"בשבילכם?", שאלה אותי נהורא בחשדנות.
"לא, בשביל הסלט טונה", היתממתי.
"במים או בשמן?", הקשתה.
"מה???", שאלתי, "אה, הטונה? - בשמן. למה?".
"למה מיונז?", הקשתה.
"טעים", הסברתי בסבלנות.
"לא בריא", איבדה נהורא את הסבלנות.
"אשתי", התגוננתי.
"אני לא צריכה להגיד לך מי טען שהוא רק ביצע פקודות", תקפה נהורא. "אמריקאית?", התעניינה.
"כן. כלומר לא. בעצם בערך. ההורים שלה אמריקאים", אמרתי.
"אהה", התחילה ההבנה להפציע.
"אז יש או אין?", לחצתי.
"אין מצב שאתה תמצא אצלנו רעל כזה. זה איפלו יותר גרוע ממרגרינה. וזה אומר הרבה", הרצתה לי בידענות צדקנית.
"סליחה ששאלתי", התנצלתי.
"האמת היא, היתה לנו קופסא קטנה של מיונז. לא שלנו כמובן. ההורים של מוטי הביאו לנו", התגוננה, "לא שאנחנו משתמשים קבועים. אבל שיהיה. וחוץ מזה בכלל לא מוכרים את זה כאן במכולת. אף אחד לא מוכן לקנות. אז אתה יודע, למקרה חירום. אם השכנים צריכים".
התחלתי להתרגש ולחשוב שאולי הם שמרו את המיונז במיוחד בשבילנו.
"אה, אבל בדיוק נגמר לנו", איכזבה אותי נהורא.
"אהה", הנהנתי בצער.
"תלך למשפחת קופרמן, הם אוכלים רק קמח לבן. טוענים שזה יותר טעים. לך תבין. בטוח תמצא אצלם", לחשה נהורא במתק סוד, כאילו שמוכרים שם סמים או משהו דומה.
***
"מושיקו, תפתח, אני יודע שאתה בבית", דפקתי בחוזקה על הדלת.
"תגיד לי. איך אתה תמיד יודע שאנחנו נמצאים?", תמה מושיקו.
"מושיקו, אתה לא עובד", הסברתי, "אתה תמיד נמצא בבית. וחוץ מזה, הרדיו בפול ווליום והאור במטבח דלוק".
"אמרתי לאשתי להנמיך אותו לפני שהיא יצאה. לא שמפריע לי הווליום. אבל מי לעזאזל עוד שומע היום רשת א' " התלונן מושיקו.
"תגיד, יש לכם אולי מיונז?", ניסיתי לשנות את הנושא.
"מי אמר לך?", שאל מושיקו בחשדנות.
"לא יודע, תיארתי לעצמי. אתה יודע. אתם גם אוכלים קמח לבן לא?", ניסיתי להתחמק.
"אה, נהורא הזו", הנהן בהבנה, "כמעט הצליחה לשכנע את אישתי שקמח מלא יותר זול מקמח לבן בגלל שהוא נותן תחושת שובע. כמובן, רק אחרי שלא הצליחה לשכנע אותה שזה יותר טעים".
"ידעתי שאתה בחור לעניין. אני צריך חצי כוס מיונז", הזכרתי.
"השתגעת?", נעלב מושיקו, "אנחנו אוכלים קמח לבן, אבל אין מצב שאנחנו מכניסים הביתה את הרעל הזה. אפילו לנו יש עקרונות. אתה יודע".
"כן, בטח", הסכמתי בנייטרליות.
"לך לגוטמנים, הם נותנים לילדים שלהם לאכול כל ארוחת ערב סנדוויץ' עם קטשופ", אמר בסלידה, "אם תמצא אצל מישהו ביישוב הזה מיונז, זה יהיה אצלם".
***
"יש לכם אולי..", התחלתי לשאול בחשש, כאשר מירב גוטמן פתחה לי את הדלת בחיוך.
"אני מתנצלת שהכל פה בלאגן. רמי במילואים ולא היה לי זמן להכין ארוחת ערב, אז הילדים אוכלים סנדוויץ' עם קטשופ. בכל מקרה זוהי הארוחה המועדפת עליהם. אה, סליחה. קטעתי אותך?", הפסיקה אותי מירב.
"כן, בדיוק עמדתי לשאול...", גמגמתי.
"אה, כמובן,מיונז. כמה אתה צריך?", שאלה בהבנה לאחר שראתה את הכף בידי.
"כפית", ניסיתי.
"לסלט טונה? כפית? השתגעת? אתה צריך לפחות כף אחת, אולי שניים", אמרה בהחלטיות.
"ואוו, סוף סוף הגעתי למקום נורמלי“, הרהרתי ללא קול.
"כן, אני יודעת. אנחנו מרכז הרעלים של השכונה", הסבירה, "לא סתם אנחנו ברחוב רמב"ם. כולם באים אלינו לקחת מיונז ומרגרינה. אנחנו כבר רגילים. אל תספר לאף אחד, אבל אנחנו בכלל לא אוהבים מיונז. אבל זה ממש מגניב שכולם פתאום נהיים חברים שלנו כאשר הם רוצים להכין סלט אבוקדו או ביצים. אז אנחנו קונים כל שבועיים צנצנת של קילו. שיהיה. מה לא עושים בשביל שכנים?".
"רק כפית אחת", התנצלתי.
"זה בסדר, קח את כל הצנצנת. תחזיר כשתסיים", אמרה.
"את בטוחה?" שאלתי בחשש. לא נעים להסתובב בחוץ עם צנצנת שלמה.
"אה", הנהנה בהבנה, "אין בעייה. תצא מהמרפסת. אף אחד לא יראה. כולם עושים את זה. אני בכלל מתפלאת שדפקת על הדלת הראשית. יש לך אומץ".
המשימה בוצעה בהצלחה. אין נפגעים לכוחותינו.
רות. סוף.