"אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁבָּהֶן בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת בִּכְלֵי לָבָן שְׁאוּלִין, שֶׁלֹּא לְבַיֵּשׁ אֶת מִי שֶׁאֵין לוֹ. כָּל הַכֵּלִים טְעוּנִין טְבִילָה. וּבְנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת וְחוֹלוֹת בַּכְּרָמִים..." (תענית כו).
מבריאת העולם ועד היום מציאת בני זוג היא בנפשנו ומתקיימת במציאות חיינו. חז"ל מציינים: "לא היו ימים טובים לישראל כחמישה־עשר באב וכיום הכיפורים, שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלֵי לבן שאוּלין, שלא לבייש את מי שאין לו... וחולות [מחוללות] בכרמים" - הן יוצאות במחול של מחילה ממש כמו ביום הכיפורים. הן יכולות לחולל אהבה בליבו של מישהו אחר. הן מחוללות אהבה ומביעות אמון ביכולת לחולל קשר טוב ובר קיימא.
היתה במחוללות פשטות רבה, אהבת חינם. כל אחת השאילה לחברתה בגד לבן המסמל טוהר ובוהק כביום הכיפורים. כידוע, הבגד עוטף אותנו כמו שהמחשבה, הדיבור והמעשה עוטפים את הנשמה ומגלים אותה. (תניא ד). הבגד הלבן מבטא את טוהר המחשבה. ביום זה נפתחו בנות ישראל לקליטה רוחנית, ליכולת להכיל ברק אינטואיטיבי נשמתי המרחיק לראות. וכך ראו פנימה וידעו ש'זהו זה'. ('מאור ושמש' לט"ו באב)
לא מקרי הוא שט"ו באב ממוקם בלוח השנה העברי במקביל לט"ו בשבט. ההפרש בין שני המועדים הוא בדיוק חצי שנה, ובספרות הסוד מוזכר הקֶשר ההדוק שבין ימים אלה. כשם שט"ו בשבט מפגיש אותנו עם עולם היצירה המתאפיין בטבע, בצמיחה ובהתחדשות, כך ט"ו באב, המסמל אהבה וזיווג, ייסודו בצמיחה ממושכת ומתפתחת בדרכה אל בניין האהבה. הרצון בזוגיות ובאהבת אמת היה ונשאר תהליך חוצה תרבויות במין האנושי. כולנו רוצים להיות אהובים, להרגיש בטוחים ורצויים, ולחוות שקט, שלווה, אחווה, שלום, בטחון ורעות. ולמעשה הרגעים המאושרים ביותר בחיינו, הם הרגעים שבהם אוהבים.
הרב קוק זצ"ל מסביר ב'מגד ירחים' - שלושה דברים הופכים את חמישה עשר באב לאחד הימים הטובים שהיו לישראל:
א. שמחה
שמחה על בניין בתים חדשים בעם ישראל. בנות ישראל היו רוקדות בשמחה על שהן עתידות למצוא את זיווגן בע"ה. המשנה מחברת בין השמחה הפרטית של האדם על בניין ביתו, לבין השמחה הלאומית על "בניין בית המקדש".
השמחה הגדולה של בנות ישראל היא על כך שבניין ביתן אינו רק פרטי, אלא שהן שותפות לבניין הלאומי, והן חלק מהשראת השכינה בעולם, שמקומה בבית המקדש.
ב. גבורה
הגבורה היא גבורת הכובש את יצרו. כשהבחור המחפש את זיווגו נושא עיניו אל בנות ישראל החולות בכרמים, יכול יצרו הרע להתגבר עליו ולשבש את כוונותיו הטהורות ואת בחירתו הנכונה. על כן נדרשת גבורה, "אל תיתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה", ובלשון המתאימה לדורנו: הצד החיצוני טפל לאישיות הפנימית של בת ישראל ולסגולות נשמתה. נדרשת גבורה כדי שהאדם יבנה לעצמו סולם ערכים נכון, שעליו יבנה גם את ביתו.
ג. צניעות
אף שבעינינו מחולות הכרמים נראים חסרי צניעות, ודאי שלא כך היו פני הדברים. בנות ישראל חוללו בצניעות שהבליטה את מעלתן הרוחנית ולא את יפי גופן וריקודן. דווקא הצניעות הפכה את הריקודים לדבר יפה, דבר שאיננו גילוי של תאוות בשרים אלא גילוי האופי הפנימי של בנות ישראל, שהוא הבסיס לבניין ביתן ולבניין בית המקדש.
בתקופת המקדש היתה הֶאָרָה (רש"י, בבא בתרא צא ב). ראו רוחני במוחש, ובמיוחד בט"ו באב, החָל בדיוק ארבעים יום לפני כ"ה באלול, יום בריאת העולם (ויק"ר כט). וכמו שביום הארבעים לפני יצירת הוולד מכריזים "בת פלוני לפלוני", כך בט"ו באב הוכרז על כלתו המיועדת של הקב"ה - עם ישראל. (בני יששכר לט"ו באב)
בט"ו באב מציינים את הבניין, האחדות, האהבה, השמחה בטוב לבב, ומעלים על נס את האהבה. עלינו לאפשר לאהבה לצמוח ולנבוע בטבעיות ולתת לעצמנו להשתתף בה בצורה פעילה.
הכותבת הינה אמנית, אשת עסקים ואשת חינוך, מחברת הספר 'הדרך לחופה'