כמה פעמים בחיים שלנו יצא לנו לשמוע את המילה ''לא''? כמה פעמים בחיינו סירבנו להצעות שונות? התשובה היא הרבה. ככה זה, האמת מכאיבה. לפעמים אנו רוצים לשקוע באשליה האופטית הזאת, יוצאים לדייטים, אח''כ מתאכזבים, מתאהבים לאחר מכן ומגלים שזה לא הדדי מצידנו, או אולי מצידו. אולי היו אפילו הזדמנויות שניתנו לי שבסוף הוחמצו בגלל שלא עשינו את הצעד הראשון.
בתקופה האחרונה יצא לי להיות בלא מעט מערכות יחסים, אם משום שאני לא הייתי מעוניינת בהם או שהם לא היו מעוניינים בי. היה אחד, סטודנט לחשבונאות, שלא הפסיק להתקשר אלי למרות שדחיתי אותו פעם אחר פעם ואמרתי לו "לא". אפילו הצעתי לו חברה שלי שלטענתי התאימה לו. הוא סירב והתקשר למחרת החג. אני מבחינתי לא יכולתי להיות יותר ברורה: “אם אמרתי לך 'לא' אז זה סופי". רווקים יקרים. אם בחורה אומרת לכם 'לא' היא מתכוונת לזה, היא לא משחקת משחקים.
אם חשבתם שמטרידים סדרתיים הם נודניקים, אז טעיתי. אומנם הם בעייתיים אבל יש לא מעט כאלו שלמרות נחמדותם, הבעיה הייתה ההתייחסות שלהם, או יותר נכון, ההתייחסות הלא נאותה שהפגינו. כך, כבר לפני שנפגשו התחיל בחור אחד עם הערות עוקצניות כלפי המראה שלי, והכל בגלל ששוחחנו כי יצאתי להליכה ספורטיבית בשכונה שלי. מסתבר שהוא כבר הגיע למסקנה שאני שמנה אם אני הולכת כמה פעמים בשבוע.
''אז את שמנה?''
''זה שאני הולכת כמה פעמים בשבוע לא אומר שאני בעודף משקל''
''אם את לא שמנה למה אתה עושה ספורט?''
ואז הגיע ה'לא' המכוון. אני לא אומרת שאני דקיקה כמו גבעול או שוקלת 500 קילו, אבל מישהו צריך להגיד לבנים האלו שבנות עושות ספורט בלי קשר למראה או לעובדה שהן שמנות, או רזות, כי לטענתם מי שרזה לא מתעמלת. איפה הרווקים האלו חיים בסרט? אחרי שדחיתי אותו, הוא שוב התקשר וביקש סליחה על כך שהוא קרא לי 'שמנה' למרות שהוא לא ראה אותי, תנחשו מה עניתי? את האמת המכוערת כמובן, 'לא'. ברור שכולנו רוצים שהחתן או הכלה המיועדים לנו, יראו טוב, אבל לא צריך להגזים עד כדי כך.
הסיפור השלישי מוכר לכולנו. זה קורה לנו מדי פעם באירועים חברתיים: תמיד יש את הבחור או הבחורה המגניבים האלו שמוצאים חן בעינינו אבל אנחנו מתביישים לגשת אליהם, מחשש או מסיבה לא ידועה. אנחנו מתחבטים אם לגשת בסוף ואחרי כמה שנים מגלים כשהאמת המצערת מתגלה מול עינינו.
אני זוכרת את זה כמו אתמול: הייתי בת 18 וחצי קצת לפני סיום כיתה י”ב, הייתי במסיבה של חברה ובאותה תקופה ניתקתי קשר עם בחור שחיבבתי. הייתי ממש שבורה, כך שהייתי במצב רוח להכיר מישהו חדש, וראיתי אותו שם בין כל הנערים, בחור חמוד עם כובע סומבררו, חיוך ענק, עיניים ירוקות מחייכות שדיבר עם חברים שלו. תיארתי לעצמי שהוא גדול ממני בשנה, בתקופה הזו הוא היה בהסדר, ואולי חזר לשבת. כל אותו הערב הגנבתי אליו מבטים, אני בספק אם הוא הבחין בכך הייתי ממש רחוקה, ממש רציתי לגשת אליו לנסות לעשות את הצעד הראשון, אבל התלבטתי מה לעשות. הוא לא מכיר אותי, מה אני אומר? 'מה נשמע מה קורה? מאיפה אתה מכיר את ילדת היום הולדת?' אבל שוב, דחיתי את הצעד הזה, לבסוף נגמרה המסיבה, כולם הלכו, ואני חזרתי הביתה, שאלתי את חברה שלי מי אותו הבחור עם הכובע המצחיק והיא סיפרה לי עליו,. הבעיה הייתה שבגלל הלימודים לבגרויות הוא נשכח מליבי.
לאחר כמה שנים טובות נודע לי שאותו הבחור עם הכובע הסומבררו התחתן, ועוד עם מי? עם חברה שלי מהסניף, שבט מתחתיי. נדהמתי לגלות שזה היה אותו הבחור שהיה באותה מסיבה של ילדת היום הולדת, ועל ההזדמנות שנחמצה באותו הזמן, רק מפני שלא ניסיתי לעשות את הצעד הראשון, הבנתי כמה טעיתי. אנחנו לא צריכות לחכות שהגברים ינסו לעשות את הצעד הראשון, עלינו ליזום בעצמנו. מאז אותו המקרה ניסיתי ליזום בעצמי כמה קשרים, שלא צלחו למרבה הצער אבל מחד גיסא הבנתי שאני לא צריכה לחכות לנסיך עם סוס הלבן, אולי אני צריכה פשוט לגרום לו לבוא אליי, לשלוח לו רמזים שיציל אותו מהדרקון המפחיד, ולא לבכות מאותו רגע שהוחמץ, זה לא מצער אותי דווקא מחשל אותי.
אם אתם חושבים שהניסיונות האלו החלישו אותי? להפך הם חישלו אותי, לכן אל תתייאשו, תמיד יהיו קשיים באמצע הדרך, אני מניחה שגם אכזבות אבל אל תתנו להזדמנות לברוח לכם באמצע הדרך, תיזמו בעצמכם, אולי הבחור והבחורה מתביישים? בעיקר במגזר כמו שלנו, אין על מה לבכות על חלב שנשפך, כי את החלב אפשר למצוא במגוון מרכולים, וגם את האחד או האחת המיועדת לכם תצאו במקום המתאים לכם.