נופלת ברשת. החברתית.

כדרכי בקודש, אני לא נותנת לטרנדים בוערים לחלוף על פני.

אמנם לוקח לי זמן לקלוט את ה"קטע" ואני זוכה להשתלב בבאזז בדיוק שניה לפני שהוא מתנדף מן העולם, מה שהשאיר לי בארון פרטי אופנה זוועתיים כגון חותלות ו-הו, האימה, זקט עם כריות כתפיים, חדשים לחלוטין. אבל היי, לפחות את העניין עם החסידה נושאת התינוקות קלטתי בזמן (זה למה קוראים לגיל 16 סוויט סיקסטין!)

וכך הביאתני המעורבות החברתית שלי בעניינים אקטואליים חמים היישר לזרועותיו הדינאמיות של הפייסבוק.

פייסבוק, לשלושה וחצי אנשים שעדיין לא התוודעו למושג, היא רשת חברתית.

הוירטואל מזמן לנו אינספור אפשרויות לחוש פופולאריים ומשופעים בקשרי חברות, וכל זה- בלי לקום מכיסא המחשב!

אם אתם שואלים אותי, מדובר בהמצאה גאונית. זו הדרך, חברי, להיות בלי ולהרגיש עם.

אז יש לי כרטיס בפייסבוק.

מעתה אני לא צריכה להצטבע ולהתבשם בכל פעם ששירה פוגשת אותי לקפה (זה לא בגלל שירה, זה בגלל שהנ.צ על פי רב הוא איזור מוכה פוטנציאלים). אני יכולה להתקשקש איתה ועם אחרים כשאני עוטה את הטריינינג המהוה, נעלי הקרוקס הזוהרות והפרצוף המפוהק ואפילו יום השיער הגרוע, שיש לי כל יום, לא מצליח לתסכל אותי עוד.

אבל השוס הכי שוסני זה שלמרות מצב הצבירה של שק הבטטות - אני עדיין מצליחה למצוא חברים חדשים.

מי הם? מה הם? למי זה משנה! בכל פעם שתיבת המייל שלי מאותתת בקשה לחברות- אני מאשרת וכולם מאושרים.

אני מאשרת וכולם מאושרים (צילום: Jacob Bøtter-cc-by)

כלומר... נדמה לי.

כי הרוטינה היא פחות או יותר כזאת:

בקשה לאישור חברות/ קריאת חדווה מצדי/ צירופה של עוד פרסונה עלומה למאגר/ יציאה מהפייסבוק עד העונג הבא (של בקשה לאישור חברות).

כל הקטע של תיאור הסטטוס שלי, עדכונים, משלוח עציצים, שיגור כבשים וסרטוני ברכה או הצטרפות לתת הקבוצה "חייה הסודיים של חזזית התורמוס"- לא ממש מדבר אלי.

אמרתי שאני מצליחה לא לפספס טרנדים, לא אמרתי שאני מצליחה להבין אותם על בוריים.

והנה השבוע, בעודי משווה לעצמי מראה עגמומי כמתחייב מהעובדה שעבר יום לבדי (במלעיל) ופני לקראת יום לבדי נוסף, מגיע איתות מהפייסבוק.

"שלום לך! יש לך חיוך יפהפה!"

הצצה במקור ההודעה מעידה כי מדובר בפעוט שטרם מלאו לו עשרים.

"תודה" עניתי בתגובה "שמחת אותי. בהצלחה בבגרויות".

"חחחחח את רומזת שאני ילד?" שאל העולל.

"חלילה, רומזת" עניתי "אמרתי מפורשות".

רצה הקדוש ברוך הוא לנחמני ובשבוע בו חשתי שהנה אני רואה את קצה הארובה של הדיור המוגן בשלב מקשיש זה של חיי- פנה אלי גמול עלי אמו.

"ועוד אמר לי שיש לי חיוך יפהפה!" שחתי לשירה על כוס קפה (גרוע. מהקומקום החשמלי הביתי. יש מחיר לשימור חברויות וירטואלי)

"עזבי אותך, מצחיקה. הוא בטח מחפש רק... את יודעת"

"דמות אם?"

"לא, נו... הוא כמו כולם. מחפש לעצמו, נו..."

"שירה, את לא נמצאת מולי בשביל שאבין על מה את מדברת. קשה להבין מבעד ל"נו" והאינפלציה בשלוש נקודות למה את מתכוונת כשאת אומרת "נו".

"את יודעת... כמו כולם. מחפש להפגין פופולאריות ולהראות שיש לו תשעים אלף חברים. זה כבר סמל סטטוס"

אז זה העניין.

ממתי סופרים חברים ? (צילום: 4_EveR_YounG-cc-by-sa)

"אם כבר מדברים על זה, כמה חברים יש לך במאגר? לי יש 570"

הצצתי ברשימה שלי שמנתה כמה עשרות בודדות.

"לא ספרתי. ממתי סופרים חברים?"

"מאז שהאנושות התוודעה לפייסבוק. נו, כמה?"

אופס.

אבל מיד התעשתתי.

"שירה! אני מסרבת לקחת חלק בטירוף הזה. איזו זילות באנשים, באמת. ממש התייחסות משפילה ופוגענית בבני אדם. אנשים הם לא כרטיס בפייסבוק. הם בשר ודם ומעל לכל- לב. מה זה חוסר הרגישות הזה? אני מתפלאת עליך, באמת. מתייחסת לאנשים כאילו הם אוסף מכתביות..."

"יש לך פחות מחמישים, הא?" בעיני רוחי ראיתי את החיוך הציני שלה.

הלו! אתם מוזמנים למחוק את החיוכים המטופשים מהפנים. גם את הבעות הפנים מלאות הרחמים! אתם בכלל לא מבינים את הקונספט:

זה לא שאני לא פופולארית. זה ש- ממש כמו במסעדות היוקרתיות- לא כל כלומניק יכול להיכנס...

מה עם שנת הכן, אתם שואלים. ובצדק.

את ליטרת הבשר שלכם מסיור השופינג האחרון שלי בשוק הבשר אני חייבת לכם.

הבעיה היא שעושה רושם השוק מת. וגם אז- מדובר בגוויות של אספרגוסים. אין בשר!

העצם היחידה שיש לי לזרוק בעניין הוא אחת מן השיחות ההזויות בחסות הפייסבוק:

שימי: היי, את שם?

עלמה: לא. אני בערב חוויה ישראלית ביפו.

שימי: את נראית נחמדה. מה הגובה שלך?

עלמה: משהו בין ציפי שביט למיקי ברקוביץ.

שימי: ומה המשקל שלך?

עלמה: משהו בין בר רפאלי לרוזאן בר.

שימי: בר רפאלי? אבל את לא בלונדינית!

עלמה: תן לי לנחש. מנת המשכל שלך היא משהו בין אמבה לפורסט גאמפ.

שימי: ...מה...?

עלמה: בהצלחה, חבוב. אני, בעצם, לא ממש פנויה. למעשה קיבלתי הצעת נישואין בדיוק אתמול.

שימי: מה? מי הציע לך?

עלמה: משהו בין גורי אלפי לרז מאירמן.

ואל תגידו לי שהייתי צריכה להגיד לו כן. יש גבול לעניין הזה!

...טוב, אני יודעת. יש משהו באינטראקציית הצאט הפייסבוקית הזאת שמוציא מחלק מאתנו רוע, מחלק מאתנו טימטום ומחלק אחר- את שניהם.

המממ... כנראה שמפגשים בבתי קפה חמימים הם באמת האופציה השפויה להפגין חום אנושי כן.

חוזרים למדי א.

ועוד קטנה לסיום סיומת שרק תוכיח עד כמה אני פדלאה גם בכל הקשור ללכידת הטרנד בעודו חם.

עלמה: נו, שירה, מה דעתך על הטור החדש? בסדר?

שירה:כן. שתהיי לי בריאה...

עלמה: מה עשיתי עכשיו?

שירה: פייסבוק? זה כל כך המילניום הקודם! עכשיו האנושות בעניין של טוויטר.

עלמה: טוויטי?

שירה: טוויטר.

עלמה: שזה...?

שירה: משהו בין לארי קינג לאשטון קוצר...

אין לי מושג על מה היא דיברה - אבל אתם בטח תבינו.

לטענות, מענות או משלוח מנות - תיבת מסרים.