סגור

דווקא מתוך הקטסטרופה - צומחת לנו גאולה

לא מבינה מהלכים עליונים. אבל אני יודעת שבכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. והשנה, כולנו הרגשנו מה זו מצרים

הדסה סאסי
יא בניסן התשפ
,
05 באפריל, 2020 15:46

צילום: הדסה סאסי, סטודיו כיפה

מתישהו השבוע, בין הרגע שעמדתי להתלונן על העומס בעבודה, לבין השלב שבו הנחתי ראש עייף על השולחן, נפלה עלי ההבנה שהרבה מאוד זמן ייחלתי לדברים שקורים עכשיו. אני פוגשת את האחים שלי, כל יום יושבת על שיעור תורה במשרד המאולתר בחדר בבית של ההורים, ובלילות יושבת למעגלי לייב מאירים של תורה, מוזיקה ושטוטניקיות-על חלל עם לבבות פתוחים.


אפשר להתבכיין. יש על מה, חמסה. השגרה הלא שגרתית הזו דפקה לי את הסדר יום, אין לי מושג מתי יום ומתי לילה, ובכל יום אני צריכה להזכיר לעצמי לפחות חמש פעמים באיזה יום אנחנו. מה גם, שלא פשוט להיות עם אותם אנשים, כל יום, כל היום, בבית. בלי המרחבים של הים, או פשוט להיזרק אל הרוח הירושלמית שחודרת אל העצמות, עוטפת אותי ברכות עוקצנית מכל הכיוונים ומוליכה אותי לאן שהיא רק רוצה.

ועדיין, במרחק של שלושה שבועות אל תוך הבידוד, מחלחלת אלי ההבנה שכל מיני חלומות שרקמתי מתגשמים עכשיו בשקט, ובקצב מאוד איטי, ובתוך כל הקטסטרופה הנוראה הזו יש לא מעט רסיסים של שמש שחודרים מתוך האפלה.


אני מאמינה שהקב״ה אוהב אותנו. מה אומר לכם. ככה מרגיש לי, אפילו עם כל המגפה הזו, והפטירות הנוראיות האלה שהלוואי שיפסקו. התחושה שלי היא שהוא מנסה להביא לנו כאן אינסוף מתנות, אבל ממש כמו בתרופות הומאופתיות, שבהן לפני שהמצב משתפר הוא מחמיר בהרבה, זה מה שעושים לנו עכשיו. שיעור מזורז מאוד, ולחוץ ועמוס ומצר צעדים בשביל שנצא בצד השני של הים, בני חורין.

אני בטוחה בכל רמ״ח איברי (ששכחו איך נראות צעידות של מקום שהוא לא מכולת), שנצא מכאן אנשים טובים יותר, מאמינים יותר, מסבירי פנים יותר. קצת פחות רודפים אחרי כסף, הרבה יותר מעריכים דברים אלמנטריים כמו לצאת החוצה, לראות את ההורים, לחבק. לנשק. לשבת במרחק יריקה אחד מהשני.


המשפט הכי אייקוני של ביבי מאז תחילת הקורונה קבע, שאהבה היא ריחוק. וזה נכון, אהבה היא ריחוק, אבל ריחוק יהודי הוא ריחוק לתקופה מוגבלת, ריחוק שיש לו מטרה - כמו טהרה, כמו שלבי אירוסין, זה ריחוק שמאותת שבסוף מתאחדים שוב, ריחוק שמנסה לחדד בך את ההבנה שבכל יום יהיו בעיניך כחדשים, שלא יעבור עליך עוד יום, עוד מפגש עם החברים, או המשפחה, או האהבה שלך - כהרגל.


וזה שיעור דיכאוני למדי ללמוד, כי איך שרה כל כך יפה רוחמה בן יוסף, המופלאה? "איך כל הגוף כואב לי מרוב געגוע, ובא לי להתרפק". ואי אפשר. ואולי זה בסדר. כי עם כמה שזה קשה עכשיו, כל המטרה היא שכשנוכל לעשות את זה, נעריך את היכולת הזו בהרבה. את היכולת לפרוש ידיים, ולעטוף אנשים אהובים. את היכולת לשבת לחגוג ימי הולדת לאנשים יקרים, את האפשרות לשבת בהופעה כמו בני אדם, לא מאחורי מסכים, ולהרים מצית ולצרוח אל מול שלמה, או בניה, או כל מי שרק תבחרו.


בין השלב שבו מודיעים לעם ישראל שהם יוצאים ממצרים לבין היציאה הממשית, בפועל, הם רואים עשר מכות. והעניין הוא, שאף אחד לא אמר להם שזה עתיד להמשך כל כך הרבה זמן. ובכל מכה מחדש, הם חושבים שהנה, עוד רגע ויוצאים החוצה. עוד רגע והכל נגמר. ובכל פעם מחדש הם מגלים שאולי בעצם לא.

ויותר מזה, בין מכה למכה מכבידים את עבודת הפרך והמציאות הופכת מורכבת אפילו יותר. ועם כמה שמשה רבנו, הנסיך המופלא והרועה הנאמן הזה, עומד ואומר ״תכף תבוא גאולה. באמת, בחיי. ה׳ אמר״, זה עדין לא מרגיש אמיתי. עד שיום אחד, באמצע הלילה, משום מקום - הם פשוט יוצאים. במקלות ובתרמילים ואולי בפיג׳מות, הכי לא מאורגנים ולבושים למאורע אל הגאולה שהם חיכו לה לא שבועיים ולא שלושה ולא חודש, אלא מעל למאתיים שנים של עבדות נוראה. ואולי היא לא דומה בכלום לצורה שבה הם דמיינו אותה, ועדיין - זו גאולה.


לא מבינה מהלכים עליונים. אין לי שום צ׳יטים או לחישות מלאך שאני יכולה לשתף בהם על מתי יגמר הסרט המוזר הזה שכולנו נקלענו אליו, ומקווים בכל בוקר להתעורר ולגלות שהוא, על כל האלכוג׳ל, המסכות והריחוק שבו - היו בעצם חלום. אבל אני יודעת שבכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. מהמקום הצר והצפוף והמורכב של החיים שלו.


נכון, השנה, קיבלנו כולנו שיעור מזורז באיך מרגישה מצרים, אבל אם אנחנו מאמינים שעכשיו יש מצרים, אז גם צריך להאמין שאוטוטו מגיעה גאולה וכולנו נצא אל הפארקים או הקניון, או כוס הקפה הפוך שלנו (וריבונו של עולם, כמה אני מתגעגעת להפוך), או סתם - למרחק של מאה ואחת מטרים מהבית.

ואז נרים עיניים לשמש מסנוורת, ונביט אל השמים, ונגלה שהנה, הפעם זו באמת גאולה. והיא הביאה איתה הרבה מאוד הבנות אל החיים שלנו, ואולי חיזקה בנו רגש וקשר עם אלוקים ואדם, ובעצם היא גדולה בהרבה מסיפור הקורונה. ופתאום מתוך הכאב הזה, תהפוך כל החולשה לעוצמה גדולה. (רבנו אביתר. שם, שם).

 

לכל הטורים המופלאים של הדסה

06.04.2020

1. גאולה זה משיח! ובית מקדש. (רוב)

אהבתי מאד.
אבל גאולה זה לא לחזור לשגרה שבה היינו עד עכשיו. קניונים ופארקים.
זה הרבה מעבר לזה

דווח על תגובה לא ראויה
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

מענקים לעסקים הקטנים צילום: פלאש 90

משבר הקורונה: 700 מיליון ש"ח לעסקים הקטנים

קרא עוד