בשבת שאחרי החתונה של אחותי, נסענו לשבת מנוחה מצומצמת ואינטימית אי שם בצפון. זו היתה שבת קטנה מאוד, שקטה, מומלצת לכל מי שמתכנן חתונה במשך הרבה זמן ואז חוגג אותה בחמישי בלילה, שניה לפני שאבעס.
אחרי שניסו את הבריכה שהתגלתה כקפואה, מרבית אחי קפצו אל הג׳קוזי הגדול שעמד במרכז המתחם שבו התארחנו. בהיותי אני, עמדתי בצד בוהה בבני המשפחה שלי ושואלת את עצמי האם כל הסיפור הזה באמת נעים להם. כלומר, מה מניע אדם רגיל להיכנס ביום חם מאוד לתוך אמבט, חם עוד יותר, ולהשתכשך בו להנאתו?
אני משערת שזה הרגע לשתף בעובדה ידועה בקרב מכרי הטובים, שאני לא אוהבת ספא. אין, אין. לא מתחברת לקונספט הזה. לא מסוגלת לשבת במשך שלוש שעות בזמן שמישהי בשם אלזה מלטפת לי את כפות הרגליים או מוסיפה שמנים לאמבט. לא ברור אם הסיבה נעוצה בגנים האשכנזיים או הספרדיים (אם כי אני נוטה באופן משמעותי לייחס אותה לפולניים, שכן אצלם רגשות האשם החזקים ביותר) - אבל בין אם מדובר בלבהות במשך שעתיים בסרט בקולנוע או כאמור, להתרגע בספא, אני פשוט לא יכולה לשבת במקום אחד כאבן שאין לה הופכין, מבלי שאביא תועלת לעולם בדרך זו או אחרת.
ועל אף כל האמור, אחרי שכמות הצחקוקים בג׳קוזי געתה, ונראה היה שבאופן כללי הם נהנים עד מאוד, החלטתי שלו בשם אחוות האחים אני מצטרפת אל תוך הקלחת הרותחת. ומה אומר ומה אדבר, לסיכומו של ענין, זה התגלה כחוויה חביבה ביותר. לא המים, שכן כמאמר רבנו דודו לבית זר - ״אני תמיד נשאר אני, תמיד נשאר אני, תמיד נשאר אני״. אבל, היה נחמד שלשם שינוי מצאנו את עצמנו שואגים את שירי עומר אדם בעודנו נחים ולא עושים דבר ביום שישי בצהריים.
רק בערב שבת קלטתי פתאום שכאב הגב שלי, זה שמאז התאונה מציק לי ביום ובלילה, בשכבי ובקומי, בנסיעות, ובמשרד ובכלל - לא כואב. הגב לא כאב, הרגל לא היתה רדומה. פלא פלאים, ממש. אני בגרסת גיל תשע. אושר גדול. למשך קרוב לשבוע הייתי באופוריה, כמעט נטולת כאבים, חופשיה ומאושרת. נס גלוי. וביני לבין עצמי הרהרתי שבחיים לא היתי מצליחה לנחש שאת מה שלא עשו השבט והיסורין של הפזיותרפיסט שלי, שלאור התרגילים שלו - אני די בטוחה שהוא יוצא הק.ג.ב, יעשו זרמים של מים ורגיעה של דקות ארוכות.
ופתאום עלתה בי מחשבה שלפעמים אנחנו משקיעים המון המון המון כוחות, ואנרגיה, ולחצים, ודמעות, כשבעצם לא צריך את כל הארטילריה, רק צריך לבוא מוכן להסכים לתהליך. קצת כמו יו-יו שאם רק תשליך אותו, הוא יעלה. גם אם לא תזרוק אותו במלוא הכוחות.
יותר מזה - סביר להניח שאם תשליך אותו מדי בחוזקה, האבויויו שלך בכלל לא יעלה. אמנם אני וגבי הדואב, עד מאוד מאוד מאוד, שבים השבוע אל המרגל הסובייטי לשעבר, אבל את התובנה הזו אני מאפסנת לעצמי בתאים האפורים של המוח ובכיסים הקדמיים של הלב, שיש סיכוי שהישועה שלנו אמורה להיות קלה ונעימה בהרבה ממה שאנחנו מאפשרים לה להיות. ושלפעמים, אחרי שניסינו הכל, ויגענו והתייגענו, כל מה שנותר וצריך לעשות הוא פשוט.. להרפות.