בתקופה שהייתי בת שרות באנגליה, היינו אוספות מדי שבוע כסף לקופת דירה כדי לקנות מתנה למשפחות שיארחו אותנו לסעודות השבת באותו השבוע. הודות לתמימות הדעים בקהילה על היין המבעבע בבקבוק בכחול שכולם אהבו במיוחד, זה פתר לנו את השאלה של ״מה לקנות״.
אבל כדרכן של בנות השירות, היינו גם תפרניות פחד, כך שהרגע הזה שבו את מכניסה חמשה או עשרה, או עשרים פאונד, רחמנא לצלן, לקופת הדירה (ואז גם מתרגמת לשקלים בראש כמה כסף שמת ומה בדיוק יכולת לעשות איתו), לא היה מהאהובים עלינו במיוחד.
כבר שבוע אני מהרהרת אם יש לי מה לומר על הארוויזיון ועל שבת. ברור שהייתי מעדיפה שמדי שבת ילדים וילדות ישחקו ברחובות ירושלים, שיהיו ריקים ממחסומים וממכוניות. ברור שאני מעדיפה עיר עוטפת אור ובגדי לבן וזיופים בשירת ״י-ה אכסוף״ בחלק הזה בניגון בקרלין שבו המוזיקה משתנה וכולם קצת מחפפים, על פני מכוניות ווואטסאפ והתראות של סטוריז שקופצים בשעת סעודת השבת. אבל זה לא קיים, גם כשהארוויזיון לא חולף בשדותינו, אז מה שונה יום זה מימים ימימה, או כמאמר פרשת השבוע שנקרא השבת בבית הכנסת - מה ענין שמיטה להר סיני?
גילוי נאות: היתה תקופה שבה לא אהבתי את השבת. וכשאני כותבת ״לא אהבתי״ זה האנדרסטיימנט של חיי. כילדה, היו שנים שרציתי מאוד לנצל אותה לביקור בים או לראות בה טלוויזיה; כבחורה קולית שבמשך תקופה היתה בקשר עם בחור שגר בצד השני של העולם, הייתי גונבת את העשרים דקות של דמדומי כניסת השבת לצורך שיחות איתו, ואז מעבירה את השבת בלחכות לשלושה כוכבים האומללים האלה, כדי שנמשיך את השיחה מהנקודה שבה עצרנו.
עד שיום אחד הגיע הרגע ההוא שהחלטתי ביני לבין עצמי, שזהו. עד כאן תחום שבת. גם אם זה מרגיז ולא נוח לפעמים, היא יותר חשובה לי מכל אדם אחר. וככה, ברגע, התחלתי להוציא את השבת לפי שעת רבנו תם, קרי - הרבה אחרי ששלושת הכוכבים שלי נתלו בשמים. כי גם אם קשה להתרגל לדברים, ברגע שמחליטים עמוק בלב שמשהו יקר לך, אז אין עליו בכלל שאלה.
בין הפזיותרפיה לסידורים, קפצתי ביום שישי האחרון לקניון, לקנות את הבקבוק הכחול המיתולוגי מהשירות. והפעם, לא רק שלא חלקתי בתשלום עם אף אחד, קניתי לא אחד - אלא שניים. ״למה, נשמה?״ אמא אמרה לי, ״לא חבל על הכסף שלך?״
ואני רק אמרתי לה, שאני לא יכולה לשנות את העולם, ואין לי את הכוחות לקום בקריאה נרגשת ולהראות לכולם עד כמה יפה וטובה ומנחמת היא., השבת. אבל מה שכן יש לי, זה הזדמנות פז להביא לה מתנה, שאולי פעם הייתי מחשבת כמה מארזי מילקי היא שווה, אבל היום כל מה שחשוב לי הוא שהיא תמלא לה את שתי הידיים. כי איך אמר הרבי מליובאוויטש, זכר צדיק וקדוש ואהוב לברכה? שכשניצבים אל מול החושך או הרוע, אז אי אפשר להלחם. אבל אפשר וצריך - להוסיף אור.
"כָּל הַמְעַנֵּג אֶת הַשַּׁבָּת נוֹתְנִין לוֹ מִשְׁאֲלוֹת לִבּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהִתְעַנַּג עַל ה׳ וְיִתֶּן לְךָ מִשְׁאֲלֹת לִבְּךָ" .