חנוכה לפני חמש שנים, יום ראשון, ל' כסליו. אמא ואני יוצאות לניתוח הסרת משקפיים בלייזר שנקבע לי בירושלים. אני נוהגת, אמא מחמיאה לי על הנהיגה. השיחה נעימה מאוד, הערכה הדדית, אהבה.
חנוכה סטנדרטי. אני מסיימת את הניתוח, אנחנו אוכלות משהו ויוצאות חזרה הביתה. הפעם אמא נוהגת, כי אני עם ראייה מטושטשת ורטייה על העיניים.
הטלפון של אמא בתיק, שתי ידיים על ההגה, אני בינתיים נרדמת לי על המושב שלידה. מדי פעם אני מתעוררת, מבינה איפה אנחנו וחוזרת לישון. אני עוצמת עיניים, לאחר שראיתי שאנחנו בצומת לכיש. ומתעוררת מ"בום". עשינו תאונת דרכים. נהגים עוצרים בצד הדרך. מישהו עוזר לי להקיא.
אמא אומרת שקשה לה לנשום. אני מתלוננת על כאבי בטן. אמבולנס טיפול נמרץ, מסוק של מד"א,
כאבי בטן מטורפים, נהג מדווח בקשר על פצועות אנוש, מלמול תהילים, פחד אלוהים שאמא אולי במצב אנוש, מלמול תהילים, איפה אמא שלי, מלמול תהילים, עו"ס ביה"ח מתקשר לאבא, מלמול תהילים,
CT, מלמול, הרדמה.
תאונת דרכים, אילוסטרציה צילום: shutterstock
טיפול נמרץ, אחרי הניתוח. אני מתעוררת מוקדם מהצפוי. מסבירים לי שהייתי על סף מוות, שזה היה עניין של כמה דקות, שהפציעה קשה מאוד, שמחכה לי שיקום ארוך. אני שואלת איפה אמא שלי.
דודה צביה מורידה את הראש ומתחילה למלמל שהם באמת ניסו לעשות הכל ואז אני מבינה.
שבוע המודעות לשכול האזרחי נמצא על התפר שבין אדר לניסן. יש בו משהו שמאחד את הכאב עם המזור. הוא מתחיל באובדן ומסתיים בגאולה. הוא הולך מעשרת בני המן אל עשר המכות שבסוף מובילות לעשרת ימי תודה. הוא מתחיל מהפירוד בעם שנוצר בפורים, שהוביל את המן לזהות שאנחנו עם "מפוזר ומפורד" ולקפוץ על ההזדמנות להשמיד אותנו. הוא ממשיך – דרך אסתר שאומרת למרדכי "לך כנוס" – אל הלידה של עם ישראל, אז נוצרת האפשרות של היחידים להיות 'אחד'. ומגיע עד האחדות האדירה המאפיינת את חודש אייר – בה עם ישראל מופיע במלוא תפארתו, הרוחנית הפיזית!
אחדות, נותנת כוח. בעם ישראל, אחדות, היא המהות. היא מי שאנחנו, היא הזהות. והיא הגאולה. כי כשיש אחדות – יש כלל. כלל ישראל. ורק כשיש כלל ישראל – יש שכינה. אצלנו, רק אחדות, יכולה להביא גאולה! לפרט ולכלל.
אני זוכרת שבימים שאחרי התאונה, כשהבית היה תחנת רכבת של משפחה ושכנים וחברים – הרגשתי תחושה עמוקה של עוצמה! זו תחושה שאני חווה גם כל שנה ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה. אצלי, ה"ביחד", נותן כוח. הוא נותן לי תקווה. הוא מסיר ממני מעט את המשקל, כי אחרים נושאים את המטען יחד איתי. וכשכובד הנטל מוקל מעל כתפיי, אז יש לי את הכוח להתבונן בטוב ולומר תודה.
רחל חסן, זמרת-יוצרת צילום: מיה טייב
ה"ביחד" הזה, ה"לא להיות לבד" – הוא זה שמרפא את הנפש. ואז גם הגוף יכול להתרפא. ובעצם כל המציאות. בית המקדש השלישי, השלם, יבנה על ידי אהבת חינם. השפת אמת אפילו אומר שכשעם ישראל מאוחד – מדרגה חדשה יורדת לעולם. באמת כוחנו באחדותנו!
רחל הבוגרת צומחת וגדלה מהסיפור. היא בוחרת כל יום מחדש לקום ולהוסיף טוב. היא מסתובבת בכל הארץ באולפנות וקהילות ומספרת על האור והטוב שאפיינו את אמא שלה. היא בוחרת יום-יום ללכת ולהשפיע תקווה, אמונה, ראיית הטוב ואהבה על הלבבות שהיא פוגשת. אבל יש בתוכי גם את הקול של רחל הילדה, הקטנה, שרק רוצה חיבוק. רק רוצה שיראו אותה, שיגידו לה כמה היא גיבורה וכמה כוחות יש בה.
שעם ישראל יהיה איתה, פעם בשנה, ויזכיר לה שהיא לא לבד. שעם ישראל יתאחד איתה, ויזכיר לה שיש אלוקים ויש גאולה! השבוע הזה עוד רגע נגמר, אבל בזמן שנותר, אני מזמינה אתכם, לתת לעצמכם דקת דומייה מטרדת היום-יום, ולחשוב מי מהחברים או השכנים שלכם נושא בתוכו את הכאב הנורא מכל של השכול האזרחי. קחו עוד דקת דומייה, ושלחו להם הודעה, הרימו טלפון, הדליקו נר לזכר יקיריהם. בואו, ביחד, נבנה את בית המקדש.