פעם שמעתי גננת משוחחת עם קבוצת ילדים: "לבנים יש כיפה" - היא אמרה. ומיד, בלי לקחת אוויר, שאלה: "ומה יש לבנות?". כשלא זכתה לתשובה, מנתה הגננת את מגוון האקססוריז המקשטים את ראשי הבנות: "לבנות יש סיכה יפה, לבנות יש קוקיות, לבנות יש... וכו'".
בהתחלה לא הבנתי למה דבריה של הגננת צורמים לי, אבל הם בהחלט צרמו. עצם ההשוואה בין כיפה - סממן דתי ייחודי - לסיכת פרפרים לא נראתה לי במקומה. אם את כבר משווה - חפשי משהו שווה ערך לכיפה. חפשי סממן דתי, לא קשקושי שיער.
הצרה היא שאין. לא תמצאו אצל נשים וילדות שום פריט לבוש שכל מטרתו היא לסמן יראת שמים. כיסוי ראש- שרוולים-חצאית לא נכנסים תחת ההגדרה "סימון יראת שמים". המון מקלדות נשתברו בדיון על הרלוונטיות או אי הרלוונטיות של קוד הלבוש המוגדר "צנוע" לימינו, ואין לי כוונות להוסיף כעת את המקלדת שלי לרשימה. אבל ברור לי שהסיבה שבגללה הנשים נדרשות ללבוש חצאית או לכסות את ראשן שונה בתכלית מהסיבה שבגללה גברים נדרשים לחבוש כיפה או ללבוש ציצית. או להתעטף בטלית, או להניח תפילין.
אבל ליבה הרחום של הגננת לא נתן לה לומר פשוט "לבנים יש כיפה" - כציון עובדה, מבלי לערוך השוואה מידית של הכיפה ללבושן של הבנות ומבלי לחפש "פרס תנחומים" עבור הילדות שלא זכו לחבוש את ה"כתר" לראשן. אני משוכנעת שהבנות שבחבורה הרגישו בזיוף. בניסיון לנחם אותן על שלא זכו להיוולד בנים. על שעליהן להסתפק בקוקייה יפה שערכה כלל לא משתווה לזה של הכיפה.
כי מה לעשות, אצלנו היהודים בנים נחשבים יותר. לא, לא, בבקשה אל תתחילו לספר לי שאני בעצם רוחנית יותר, טובה יותר, קדושה יותר ולכן אני צריכה... ולכן אסור לי... ולכן אני לא צריכה... אלו תירוצים שכבר לא מחזיקים מים. תסתכלו לי בעיניים ותגידו את האמת: אצלנו הנשים פשוט לא נספרות: לא למנין ולא לעדות, ואם היינו מקיימים את ההלכה "היבשה" ככתבה וכלשונה - נשים גם לא היו מורשות להתמודד ולהיבחר לתפקידים ציבוריים (וגם בזמננו עדיין אפשר לשמוע או לקרא פסקי הלכה שדנים ברצינות בכשירותה של האישה לתפקידי "שררה".).
אבל איך נאמר את האמת לילדות בנות שלוש? איך נסביר להן שהן שוות פחות בלי להתעמת עם העיניים התמימות הפעורות לרווחה ועם ה"למה?" הבלתי נמנע שעליו בשום אופן לא נוכל לענות ב"ככה" בלי להרגיש חסרי לב?
אז במקום להתמודד עם הנחות היסוד הבעייתיות שלנו - אנחנו מתפתלים מול הילדים. אומרים חצאי משפטים, ממהרים להסביר בין אם התבקשנו ובין אם לא שהבנות הן בעצם כמו הבנים, רק שאין להן כיפה, ממציאים לילדות תפקידים "לא בדיוק אבל בערך", כמו למשל חלוקת הסידורים לכל הגן בשעה שחברן הילד עומד בגאווה על יד הסטנדר ומוביל תפילה וכמו כדי להוסיף עלבון מברך בקול "ברוך שלא עשני אישה בעוד הבנות לוחשות "שעשני כרצונו".
אנחנו חושבים שהן לא מבינות. אבל לילדים חיישנים משלהם. הם מרגישים בזיוף שלנו, בחוסר נכונות להתמודד עם שאלות מתבקשות, במסר הנסתר שאנחנו מעבירים. והמסר מחלחל. מגיל אפס כמעט גדלות הילדות בתודעה של "אני שווה פחות" ו"אני לא יכולה" - לא משנה כמה פעמים ניתן לה לחלק סידורים בגן.
כבר במסיבת הסיום של גן חובה הן יודעות שההופעה של הבנים תהיה עם טליתות לצלילי "אנעים זמירות" ושלהן - עם סירים ומחבתות מפינת הבובות, כשברקע מושמעת נעימת "אשת חיל". גרוע מכך - לעיתים הן אלו שבוחרות להופיע עם כלי המטבח - עדות עצובה לכך שהמסר של המבוגרים כבר נזרע ונבט בתודעתן.
עם השנים המצב רק יחמיר: הבן יחגוג בר מצווה בבית הכנסת יעלה לתורה ויתקבל כחבר רשמי בקהילה בעוד לבת יעשו מסיבה יפה שהקשר בינה לבין קבלתה לקהילה הוא מקרי בהחלט. (כן, אני מכירה מסיבות בת מצווה שמתנהלות סביב הפרשת חלה או סביב פרויקט חברתי. זה יפה וחשוב, אבל המסר הסמוי עודנו כאן: את לעולם לא תיחשבי אחת מהקהל, את שווה פחות, ולכן עלייך לחפש משהו "במקום"). הבן יקח חלק פעיל במתרחש בבית הכנסת, יהיה שליח ציבור, יעמוד פעיל ודומיננטי תחת החופה, יוכל לשמש פוסק או דיין, יאמר קדיש על הוריו - בעוד על הבת תיגזר דממה בכל מה שקשור לתחום ה"קודש". לרוב, למרבה העצב, זה אפילו לא יעורר אצלה תהיות. כי היא רגילה לשתוק עוד מהגן.
כל עוד הנחת היסוד שלנו - המבוגרים - תהיה שנשים ובנות "לא נחשבות", לא נספרות כחלק מהציבור לדברים שבקדושה ולא כשירות להעיד בבית דין, ללמוד וללמד תורה ולהשתתף בשיח ההלכתי כשוות בין שווים - לא נוכל להימנע מלשקר לבנותינו ותלמידותינו, כי על ה"למה" שלהן אין ולא תהיה לנו תשובה אמיתית.
רק אם נעשה את השינוי בעולם המבוגרים - נוכל לומר באמת ובתמים לילדות הקטנות: "אתן שוות בין שווים". נכון, שינויים כאלה לא קורים ביום אחד. עולם המבוגרים לא ממהר לנוע מהמקום המוכר והבטוח.
לכן בינתיים אפשר להתחיל בקטן. או בקטנים...
נאפשר לבנות להוביל תפילה בגן. לא נגיד לאף ילדה שהיא חייבת לחבוש כיפה (והאמת - גם ילד בן ארבע לא ממש חייב...) אבל לא נהפוך את הכיפה ל"סמל סטטוס" ולא נחפש תירוצי נחמה לילדות מעוטרות הקוקיות. לא נדחף לידיהן "כברירת מחדל" את כלי המטבח מפינת הבובות ולאוזניהן את ה"אשת חיל" שלא ממש קשור לעולמן - אלא נאתגר את ילדי הגן כולם - הבנים והבנות - בחשיבה על חפצים או סממנים "דתיים" להופעת הסיום. לא, המטפחת מהארון של אמא לא נחשבת. ובמחילה על דברי הכפירה - מה רע בריקוד משותף של בני/ות חמש עם טליתות פרושות מעליהם/ן ושירת "המלאך הגואל אותי", למשל?
בנות שתגדלנה כשוות בין שווים וכנחשבות בין נחשבים - גדולים הסיכויים שתמשכנה לחפש את החיבור הפעיל והיוצר אל הקודש גם בחייהן הבוגרים.
את הבנות הללו יהיה קשה מאד להדוף אל מעבר למחיצה ולדרוש מהן לשמור על דממה.
כן, שינויים גדולים מתחילים בדברים הקטנים.
אני מניחה שזו בדיוק הסיבה לכך שלא כולם מעוניינים לראות פצפונת בת שלוש מתחזנת בגן.