הנה מגיע לו יום הכיפורים, ובדמיוננו כבר מצטיירת התמונה המוכרת מילדות. בית הכנסת שקט ורוחש, מלא עד אפס מקום באנשים ונשים, עטויי לבן ובידיהם מחזורים. אור הנרות מבהיק ומדגיש את לובן הבגדים ואת תקוות הציבור ללובן המעשים: 'אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו' (ישעיהו א, יח). החזן מתחיל בקול רועד 'כל נדרי ואסרי ושבועי וחרמי וקונמי וקונסי וכנויי...', קול גדול פורץ מתוך הקהל - 'ונסלח לכל עדת בני ישראל ולגר הגר בתוכם כי לכל העם בשגגה'. אך בעודנו שקועות בזיכרונות המרוממים, מתנפצת התמונה אל מול מציאות חיי היום יום שלנו.
האם נצליח להגיע ל'כל נדרי', או שמא נהיה עסוקות עדיין בקיפול שאריות הסעודה המפסקת, בזירוז ילדינו לצאת בזמן? האם שקית ה'במבה' שנביא לילדינו הפעוטים תשקיט אותם למספיק זמן על מנת שנוכל 'לחטוף' מעט מהתפילה? האם נעז בכלל להניח את כף רגלנו על מפתן בית הכנסת או שמא נעדיף להתרחק כדי לא להפריע לתפילה בקולות המולת ילדינו? האם נועד גורלנו להיות מודרות מההתרחשות המרכזית של יום הכיפורים בבית הכנסת?
כיצד ניתן להתייחס לתחושות האלה שצצות בקרבנו שנה אחרי שנה עם התקרב הימים הנוראים בכלל, ויום הכיפורים בפרט? האם כל שעלינו לעשות הוא להוריד את הראש בהכנעה ולקבל את ה'גורל' שנגזר עלינו לכאורה כל עוד בחסדי ה' אנו אימהות לילדים קטנים?
לא למלאכים בלבד
אני סבורה שלא כן. אך כדי לשנות את הגישה ובעקבותיה את התחושות המציקות, יש להעמיק במהותו של היום. בתורה אנו מצווים: "וְהָיְתָה לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם, בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ תְּעַנּוּ אֶת-נַפְשֹׁתֵיכֶם וְכָל-מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ, הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם. כִּי-בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם, מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ" (ויקרא, טז, כט).
מהותו של היום הוא עינוי ואיסור מלאכה הנגזרים מכך שזהו יום של כפרה. הרמב"ם מציין כי ביום זה יש להתוודות ולשוב בתשובה: "יום הכיפורים הוא זמן תשובה לכול, ליחיד ולרבים, והוא קץ מחילה וסליחה לישראל; לפיכך חייבין הכול לעשות תשובה ולהתוודות, ביום הכיפורים". (הלכות תשובה, ב, ז).
כלומר, עיקרו של יום היא התשובה, שאיסור המלאכה והעינוי; איסורי אכילה ושתייה, רחיצה, סיכה, נעילת הסנדל ותשמיש המיטה, מסייעים לנו להתמקד בה. התפילות הממושכות בבית הכנסת, אינן עיקרו של יום, אלא נתקנו כתוספת לו. על מנת לצאת ידי מצוות התשובה שהיא מצוות היום, די באמירת הווידוי.
מבחינת האמת המהותית כל שעלינו לעשות הוא להתוודות בנחת, מעומק הלב ובאופן מפורט על חטאינו, על פי הנוסח שקבעו חז"ל ובתוספות האישיות שלנו, כל אחת בדרכה.
אולם כאן תשאל הבת - ומה אעשה אם מיד לאחר שהתוודיתי, חטאתי שוב בעיצומו של יום באותו החטא עצמו? ניחא אבא שלי, הרי הוא נמצא כל היום בבית הכנסת, ולאחר שהתחרט על כך שכעס עלי, התוודה וקיבל לעתיד שלא לחזור על כך, לא יראה אותי שוב עד מוצאי הצום, ולכן סביר להניח שלא יכעס, לפחות עד שישוב מבית הכנסת. ואילו אני -התוודיתי וקבלתי על עצמי שלא לכעוס. אך בזמן שהגשתי את ארוחת הצהריים לבני הקטן, ואני מתייסרת בייסורי רעב הצום, הוא החליט לשפוך את האורז על אחותו הקטנה, ואיך לא אכעס? וכעת האם עלי לשוב ולהתוודות וחוזר חלילה?
איזה מן יום כיפורים הוא זה, כאשר לא ניתנת לי האפשרות להיות כמעין מלאך ליום אחד, מרוחקת ומנותקת מכל מצרי העולם הזה, מכל ההפרעות, מכל הכעסים, ולהתמקד בתשובה שאני כה חפצה בה?
סיפור לילדים במקום תפילה
על מנת לענות על שאלה כואבת זו, יש להעמיק במהותה של התשובה. הרב קוק אומר דברים מבהילים בעניין זה: "להעמיק הרבה צריכים ביסוד התשובה, עד שאורה יאיר כל כך עד שזיכרון כל חטא יעורר בו רגש שמחה עצומה, מפני הידיעה של הזכות הגדולה שמאירה בהם על יד קדושת התשובה, שהיא אור ה' הפועל בתיקון העולם, יסוד הבריאה". (אורות התשובה, פרק ז, סעיף ז*).
הרב קוק מבהיר לנו בעצם, שהתשובה היא לא המקום של התוצאה שבאה אחרי התיקון, משום שהתוצאה אינה בידינו. האלוקיות שלנו מתבטאת, בעצם המקום של התנועה - בכך שהיינו מספיק כנים לזהות את הבעיה ולחשוף בתוכנו את השאיפה לתקן. כאשר במקום לשקוע ביאוש, ברפיון, בחדלון, בעלבון, בחוסר מעש בעקבות החטא אנו בוחרים לעשות תנועה קדימה - זו התשובה.
דווקא המקומות החלקיים, היכן שנפלנו, הם המאפשרים את התנועה הזו. לכן אומר לנו הרב קוק שאם אנו מבינים כך את התשובה, אנו שמחים בדיעבד על הנפילות, כי אנו יודעים איזו הזדמנות עצומה הם ספקו לנו להוכיח את היכולת שלנו לתקן. וזהו סוד הבריאה - זוהי הסיבה אשר בשלה נבראנו והגענו לעולם - לתקנו, להעלותו, לזככו.
דווקא יום הכיפורים העובר עלינו שלא בבית הכנסת, מעניק לנו הזדמנות לחשוף ביתר-שאת את התשובה המופיעה בחיינו כל רגע, עם כל החלטה טובה, עם כל הצלחה לעשות עוד צעד קטן קדימה.
הילדים לא אפשרו לך להתפלל תפילת עמידה, ובמקום להיות מתוסכלת קראת להם עוד סיפור ודחית את התפילה במספר דקות, לזמן שבו יהיו רגועים יותר? עשית תשובה. למרות הרעב המקנן בך, הגשת ארוחת צהריים לילדיך בחיוך ובשמחה? עשית תשובה. במקום להיות מתוסכלת שאינך מתפללת, הצלחת להתנער מהתסכול ולתאם עם חברות תורנות שמירה על הילדים שתאפשר לך להתפלל בחלק מהיום? עשית תשובה. כל דבר קטן שאת עושה ביום הזה, מקבל ממדים עצומים ביכולת שלך לבחור לעשות את המיטב שלך מול נסיבות חייך.
יגיעו זמנים שתשובי לבית הכנסת ותצטרפי למנהג הציבור להרבות בתפילות ביום זה. אולם עד אז, את כבר יכולה להפוך אותו ליום של תשובה עליונה.
מסופר - שאל אחד את הרב הצדיק ר' צבי הכהן מרימנוב ז"ל מה יתרון ליום הכיפורים שנקרא שבת שבתון, הלא גם בשבת כתוב "שבת שבתון הוא לה'"? השיב לו: רואה אני שאין אתה מעביר הסדרא בכוונה, שהלא בשבת כתוב שבתון לה' וביום הכיפורים כתוב שבתון לכם, כי ביום הכיפורים אנו ממשיכין הקדושה העליונה למטה (טעמי המנהגים - מתוך ימים נוראים, ש"י עגנון, עמ' רכב).