מפגש חברתי נחמד של פעם בכמה זמן. אני מסמנת לאחת מחברות השלום-שלום-רגשות-חמים שלי להתקרב ואנחנו מתעדכנות בזריזות זו בחייה של זו. אני מזהה הזדמנות ושואלת אותה לגבי אחד מביצת הגבעה בה היא מתגוררת שלחלוטין פלירטט איתי באחת מהשבתות. היה או לא היה? אני תוהה בפניה, מה טיבו של זה?. אה, הוא? הוא אדם מדהים, כמובן. לולא הייתה תפוסה הייתה מתחילה איתו בעצמה. יש חותמת אישור אבל אני מריחה את ה"אבל" והוא לא מבושש להגיע…
אבל נדמה לה שיש לו חברה. וואלה, אני אומרת, והחבטה המתקבלת בדפנות הבטן עמומה משהו, הודות לרף הציפיות הנמוך ממילא שהצבתי מראש. ההפתעות האלה אינן זרות, בעיקר כשמדובר בצפרדעים יפי מראה שמשכשכים בביצה חזק. אז איך יכול להיות, אני מנסה בכל זאת לפענח את ההיגיון הפנימי. זה פשוט, היא עונה. כולם מפלרטטים בביצה. גם אני מפלרטטת ויש לי חבר מזה חצי שנה. כולם מפלרטטים. הממ, אני משהה את הידיעה בחלל הפה טרום בליעה. נדמה לי שזיהיתי עצם.
זו ממש לא הפעם הראשונה שבה אני מבינה שאני לא ממש בעניינים כשזה נוגע לכללים של משחקי הרווקות. המצפן הפנימי דרכו אני מתנהלת מפרש לי את העולם בדרך די פשוטה: אדם מפלרטט כשהוא מעוניין לקרב אליו את מושא הפלירטוט. עכשיו, כיוון שמלבד אותו מפגש אקראי אין לי ולאדם זה שום מסגרת משותפת מלבד זו שעשויה להיווצר בעקבות הפלירטוט, עת מפלבל הוא בעיניו ושולף את חיוכו הטוב ביותר ואף חוזר לסיבוב שני, אין לי אלא להניח שאדם זה מעוניין בקרבתי.
היות ולא זכור לי שהתהדרתי במסגרת שיחתנו הקטנה והנעימה באיזה תואר שעשוי לעזור לאנשים (עריכת דין? רפואה?) או בנכסים פיננסים מרשימים (מניות בפייסבוק? דירות בבאזל?) אני חושבת שלא יהיה זה מטורף להניח שיש לזה קשר עם מראי החיצוני הנעים (כן, גם אני התאמנתי על חיוכי הטוב ביותר). אז למה, למען אחיי ורעיי, לבזבז את זמנינו שנינו אם לבך כבוש וחיוכך שמור לאחרת? מה טוב זה יעשה, ולמי? האם כבישתה חסרת התוחלת של בחורה מזדמנת מהווה יותר מאשר שליחת יד אגבית של מאבטח משועמם אל עבר אקדחו על מנת לוודא שהוא עדיין שם?
קיראו לי תמימה, קדימה, אני יודעת שזה עומד לכם על קצה הלשון. מודה באשמה עד גבול מסויים. אני תמימה, אבל רק בגלל שאני דוחה מצב שבו נקודת המוצא היא שכל הבנים שפלים ומשם אפשר רק לעלות. בכלל, משפטי "כל הבנים" ומיני הכללות מעלים בי קבס. "כל הבנים" הם לא כך או אחרת. נכון, הם בהחלט אוחזים בכמה באגים רציניים במערכת, אבל טרם אמרתי נואש מלנסות להבין איך הראש שלהם עובד ומתוקף זה אי מוכנה להיאשם בתמימות. אני ממילא נמשכת לטיפוס הילד הטוב שכבר הוכח שגם הוא לא חף מתקלות. לכן חשוב לי להבין ולא כמו אדם שדופק את הראש בקיר, יותר כמו זה שבא ומתיישב עם כוס קפה, משלב רגל אחת על אחרת ולואט בקול רגוע: עכשיו, ספר לי.
ולא שאני כל כך אופטימית, אגב. ברור שבכל פעם שאני נתקלת בעוד קוד התנהגות מקובל שלא עובר לי טוב בגרון אני שואלת את עצמי, בפעם העשרים אלף, אם יש מקום לתמימים כמוני במשחק הזה. כאלו שמשחקים בגלל כורח מציאות ולא נהנים בכלל מהמשחק. לאלו ששואלים את עצמם תדיר באירועים חברתיים מה הם עושים כאן. אלו שבאמת ובתמים מפריע להם שרוב החברויות הנוצרות בביצה הן לא חברויות אמת, אלא מערכות יחסים אינטרסנטיות בהם טבעי שאנשים שלא החלפת איתם מילה יופיעו למפגשי יום הולדת שלך או יעזבו את שולחן השבת שלך מוקדם כי משהו במצאי הבנות שסביב השולחן לא מצא חן בעיניהם.
במובן הזה, האביר המאחר שלי (שכבר על האיחור יש יגידו שמגיעה לו שלילת תואר בטקס משפיל בנוכחות המלכה), דון הקישוט שלי, החבר האובד שלי והמאהב הנעדר שלי - יציל אותי ביותר ממובן אחד. הוא יציל אותי גם ממשחקי הרווקות. בדומה לסדרת הטלוויזיה "משחקי הכס" גם כאן אפשר למצוא עלילות משנה, אינטרסים חבויים וסעודות מפוארות(…) גם כאן מתנהל לו משחק במלוא המרץ, לפחות עד שיתהפך השעון על מישהו והמשחק יתחיל מחדש עבור השאר. תיק תק.