כך הפכתי להיות פמיניסטית

"לא נולדתי פמיניסטית. הפמיניזם נולד בי. אט-אט, כתגובה למציאות.", פנינה גפן בעקבות המגילה והחיים

חדשות כיפה פנינה גפן 17/03/16 18:42 ז באדר ב'

כך הפכתי להיות פמיניסטית
טלי סביר - סוכנות תצפית, צילום: טלי סביר - סוכנות תצפית

א. (2003)
זוכרת שאמרתי לעצמי: לא מבינה את הפמיניסטיות. מה רע להן? למה הן נלחמות? ועל מה? נוח לי בבית. מרגישה מוגנת. שקט לי. הכל בסדר.

ב. (2006)
שנה ד', צריך לבחור נושא לעבודת גמר. אין לי מושג במה לבחור. בדיוק ראיתי מיצב מגניב באוניברסיטת בן גוריון, של דובי ענק ממדים מחבק ילד. אולי אעשה גרסה כזאת משלי? איכשהו זולגת לתודעה שלי ההבנה שכדאי לי לעשות משהו שמעסיק אותי. שאולי, אפילו, מטריד אותי. מה מעסיק אותי? אני אישה נשואה. לאברך. מזה שנתיים. פלוס ילד. הכל טוב. אבל מעל הכל רובצת לה עננת כיסוי הראש. טירדה, מועקה, אפילו ייאוש. מלכוד שבו אתה נאמן ומסור למה שבחרת אך מרגיש שלא בנוח עם הבחירה הזאת. אז התחלתי ללמוד. לקרוא. צילמתי וידאו ארט ובניתי מיצב שבו פיסלתי את גופי מבדי גזה רפואית. מן התקרה השתלשל תלתל שנתלה בקצהו של מתקן מסתובב, וכל מי שעמד תחתיו ניצב תחת מעגל כפרות, מבחירה או שלא מבחירה. זוהי כפרתי, הקרבתי את השיער שלי.

ג. (2007)
במודעת דרושים כלשהי ראיתי שמחפשים מנחות לתוכנית רוחנית לתיכוניסטיות. הלכתי ליום מיונים, הכנתי פרזנטציה, עניתי על שאלון ושיחקתי במשחקי תפקידים. בסוף היום, עברתי ראיון. שתי המראיינות שאלו שאלות והקשיבו לי. ולבסוף, אחת מהן כחכחה בגרונה ואמרה: תראי, אני חייבת לומר לך שהתרשמתי ממך, אבל X חושבת שזה פחות הכיוון שלנו.

אני: למה?
היא: את פשוט לא מכסה את כל השיער, איזה מין שדר זה ייתן לבנות שלומדות על התא המשפחתי?
אני? לא מכסה את כל השיער? כמה תלתלים בצבצו מאחור. כל השאר היה מכוסה למהדרין. למראיינת היה פוני מקדימה. אולי היא הלכה לבקש היתר. האם התלתל שלי מאיים על התא המשפחתי היהודי?

כל הדרך הביתה התקשיתי לנשום. פשוט ככה. הן לא ראו שום דבר מהאישיות שלי, מהערכים שלי, מהחשיבה שלי, מהעולם הפנימי שלי. הן ראו רק כמה תלתלים בעורף.

ד. (2008)
נסענו לשהות בשבת בצפת. הלכנו להתפלל בית כנסת בעיר העתיקה שקהל מתפלליו ברובם הם בני חסידות כלשהי. בסוף התפילה, אי אפשר היה לצאת. הדלת הייתה נעולה. כשהיא נפתחה סוף-סוף, כעבור רבע שעה, גיליתי את הסיבה: בשעה שהגברים יוצאים מבית הכנסת הם אינם רוצים להתערבב בנשים ולכן הוחלט לנעול את היציאה מעזרת הנשים עד שאחרון הגברים יצא. פתרון חכם ופשוט כל כך. איך לא חשבו על זה קודם.

ה. (2009)
במקום מגוריי החליטו לקרוא לראשונה מגילת אסתר על ידי נשים - בבית הכנסת. החלטה נועזת בכל קנה מידה, ביחס לקהילה שבה חייתי. עד אז, הקריאה נדחקה אל האולם שמתחת לבית הכנסת או לעזרת הנשים הקטנה. אבל הפעם, רצו לערוך את הקריאה בבית הכנסת. אבל זה לא קרה. איש אחד, ירא נשים עד מאוד, חסם את הכניסה וצעק על הנשים שזה גרוע יותר ממצעדי תועבה. הרב, שניסה להשכין שלום, התכבד מפיו בכמה קללות ואיחולים שלא אחזור עליהם כאן. הרב הבליג, אך אני לא הבלגתי. בכיתי בפני הרב על העלבון שספג, וצעקתי על האיש המקלל. האיש כמעט בכה בחזרה: אבל בשבילי זה ממש תועבה, את לא מבינה אותי? לא. אני לא מבינה ואני לא מסוגלת להתבונן בפנים שאומרות לי מילים כאלו.

מעל הכל רובצת לה עננת כיסוי הראש (צילום: shutterstock)


חושבת שכל מה שמשותף לחוויות המכוננות שלי באשר הן, זהו רגש עמוק של שקיפות. לא רואים את העצב שלי על אובדן השיער המכוסה. מסתכלים על הקנקן שלי ולא על תוכו. פוחדים מהנוכחות שלי. העובדה שנולדתי אישה מאיימת על מישהו אחר. וזה לא משנה, יקירותיי, עד כמה יראות שמיים אתן. זה לא באמת מעניין מישהו שם בחוץ. הפוליטיקה החברתית חזקה מזה. יש לה כללים משלה והיא מכתיבה איך להתלבש, איך לטבול, איך לדבר, איך לקיים מצוות, איך לחנך, איך לחשוב. באופן פרדוקסלי משהו, אותם אנטי-נשים-בפעולותיהם, הם מצמיחי הפמיניזם הגדולים ביותר. השקיפות, העלבון והצריבה בונים את כמיהת הצדק באופן החריף ביותר.

יש לי חברים וחברות ממעגלים שונים בחיי שלא מבינים אותי. הם דתיים, יש לנו הרבה מן המשותף, אבל הם לא מבינים את העולם שלי. נדמה לי שקיום שיושב בתוך אזור נוחות רך מידי, נעים מדי וחמים מדי, יוצר חציצה לא רק לעולם, אלא ובעיקר, לעולם הפנימי. אותם חברים וחברות (מתוקים להפליא) הם אנשים שלא יקפידו במצוות, ואפילו יצהירו זאת על עצמם, אך יתחלחלו מהרעיון שאישה תקרא מגילה, תברך המוציא או תקדש, או תרקוד עם ספר תורה. אזורי הנוחות, רבותיי, הם אסון לנפש. עיוורון לגוונים הדקים שיש בקיום היהודי. לאפשרויות הקוראות לך להיות שייך.

הכרתי את דפנה מאיר כשכנה. הפכנו לחברות קרובות בלב ובנפש. תמיד הפליא אותי איך היא לא פוחדת להעמיד אנשים במקום. להגיד את האמת בפרצוף. להוכיח ולגעור כשצריך. להגיד את מה שנכון. האומץ הזה היה שייך לה. לא לי. עכשיו, כשהיא הסתלקה בסערה, אני מרגישה את הכוח הזה שלה זולג אליי, יותר ויותר. זה אולי עוד לא מקבל ביטויים, אבל העמדה הנפשית שלי ביחס לעולם חסינה יותר. פחות אכפת לי מה יגידו, איכשהו.

***

כל עורך נתקל בסיטואציות שבהן הוא נדרש לקבל החלטות שיעלו לו ביוקר. או, לפחות, כאלו שהוא ייאלץ לספוג בפרצוף תגובות מבאסות. לאחרונה פרסמתי את שער אותיות האחרון, עם צילום מהכתבה של הבנות שקוראות מגילה. התלבטתי לגבי פרסום הכתבה, ועם זאת, היה לי יותר ברור מאשר לא ברור שנכון לפרסם אותה לפני חמש שנים אולי הייתי נמנעת, היום זו תופעה כל כך נפוצה ורווחת (פלוס גיבוי הלכתי של הפסיקה השמרנית יותר) שזה לא עניין כזה חריג.

אבל עכשיו התגובות מתחילות להגיע (לכאן ולכאן, יש לומר) ובין היתר יש אנשים שמתקוממים על הבחירה לעסוק בזה, ואבוי, אף להקדיש לזה שער. אנחנו לא מתעסקים בהלכה בעיתון, אז למה שנעסוק בנושאים טעונים כמו קריאת נשים?

לא אתחיל לפרט כאן מה השבתי, רק אומר שאני שלמה עד מאוד עם החלטתי זו. (ואני מרשה לעצמי לנחש שאורי אורבך ז"ל היה שמח לראות פרסום שכזה בעיתון שייסד).

מלווה אותי צוואת ה"לא תגורו" של דפנה, מלווה אותי החוויה הראשונה שלי כקוראת מגילה - חוויית חיבור לדי-אן-איי של עצמי, ובעיקר, מלווה אותי התזכורת שלי לעצמי, על למה בכלל אני עושה את מה שאני עושה. חוץ מתוכן ערכי, כיף, פנאי, משהו-לקרוא-בשבת, אני בונה תודעה. זאת אחריות כבדה וזאת זכות עצומה. אני לא יודעת אם בזכות הכתבה ושכמוה תהיה ילדה שתחליט שהיא רוצה לשמוע קריאת נשים. או לקרוא בעצמה או אפילו, רק לדון בזה בבית עם אמא שלה. ואם זה קורה או יקרה - דייני.

***

לא נולדתי פמיניסטית. הפמיניזם נולד בי. אט-אט, כתגובה למציאות. ובשל כך, גם אין לי משנה סדורה על פמיניזם. אין לי משנות סדורות, באופן כללי. אני מייחלת לעצמי שאזכה בדעת, לא בדעה. על דעת מתפללים, דעה מתחלפת כל יומיים. מבחינתי אפשר להמיר את המילה פמיניזם בהרבה מילים אחרות: צדק, מוסר, הגינות, יושר, חמלה. יש עבורם שפמיניזם הוא קרב מתמשך, עבורי פמיניזם אלו חיים הרמוניים, שותפות ביצירה, לקיחת אחריות, יהדות סינרגטית. ויחד עם זה, מסביב ומעל הכל, הקב"ה נוכח שם במלואו.

אסתר הייתה אולי הפמיניסטית הגדולה בהיסטוריה היהודית. מי כמוה יצאה מעצמה למען האחר. פעלה מתוך אחריות כבדה. לא צמצמה את עצמה אל קרן זווית. השמיעה את קולה והצילה בקולה עם שלם. האם יש חיבור חזק יותר בין נשות דורנו לאסתר, שלא דרך הקריאה האישית, הבלתי אמצעית?

אסיים במילים המהדהדות של דפנה: "האם לקחת את פלסטלינת חייך ולשת אותה במו ידייך, או שהיית נוצה ברוח הפראית ונתת לכל טלטלה לסחוף אותך?"

לושו את חייכם.