אנחנו בזמן המכונה “אחרי החגים“. היינו בגובה רוחני אמיתי. בראש השנה שמענו שופר והתפללנו בכל לב. ביום כיפור הכֵּינו על חטא ובחג סוכות, “חג האסיף", אספנו שמחה ומשפחתיוּת. ופתאום - מתחדשים ושבים ימי החול, והכוחות וההבטחות שאספנו מתפזרים ועפים ברוח, כמו גרגירי החול. כמאמר המשורר שמואל הנגיד - “מת אב ומת אלול ומת חומם, גם נאסף תשרי ומת עמם, רק נשארה גחלת עמומה..."
אנו פותחות את פרשת בראשית ומגלות את מפח הנפש של ריבונו של עולם. הוא בורא יקום מדהים ואומר באהבה “פלטין פלטין - עולמי, עולמי! מי ייתן ותישאר כך תמיד - גן עדן!" ופתאום - נפילה. הפסטורליות מתנפצת לנוכח חטאם של אדם וחוה, הגירוש מגן עדן ורצח הבל בידי קין, ומי שאמר והיה העולם אומר מילים קשות כל כך: נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם. חבל. מי היה צריך את הבריאה?! מצווה אחת נתתי לך ונתערטלת ממנה, ה' אומר לאדם הראשון. אייכָּה? איך קרה שאתה, שראית מקצה העולם עד קצהו, ועכשיו - אתה מתחבא בין עצי הגן?
איזו בושה.
גם חוה אמנו עוברת שכול כבד. שני בנים היא מאבדת. מגורשת מביתה, מגורשת מאישהּ. והשאלה של פרשת בראשית היא “בשביל מה?"
האם החמצתי? האם כל מה שהשקעתי ירד לטמיון? האומנם הסתיים הכול?
ולמה ה' בורא את האיש והאישה כשהם אחד, אם גורלם הוא פירוד ומרחק? לשם מה להניח אותם בגן עדן אם גורלם הוא להיות מגורשים? לשם מה טוב להיות בגובה, אם הנפילה כואבת כל כך? והשאלה העולה מכל סימני השאלות: הייתכן שהייאוש הזה הוא הבשורה של בראשית?
חלילה. פרשת בראשית נושאת בכנפיה בשורה נפלאה: תמיד אפשר להתחיל מחדש, ולהרגיש מעין טעם גן עדן.
חוה חוזרת ונותנת אמון בחיים. בהיותה אֵם כָּל חָי, היא חוזרת לאדם, יולדת את שֵׁת ואומרת משפט שמקפל את כל הטרגדיות שעברה: “כִּי שָׁת לִי אֱלֹקִים זֶרַע אַחֵר תַּחַת הֶבֶל כִּי הֲרָגוֹ קָיִן. אני עכשיו משתיתה עולם חדש. מה שהיה - היה."
איך מתחילים מבראשית?
ההתחלה מתאפשרת, כי כעת את נשׂאית, נשאית חיובית. מאז הגירוש, את נשאית של גן עדן. גן עדן קטן צרוב לעד בלבך. מאז הבריאה, את נשאית של זוגיות שאין בה פירוד. מאז החגים, את נשאית של נעילה, של תקיעת השופר. הסוכה צרובה בך. את נשאית שפע. את נשאית תפילה. ה' רואה צורך לתת לנו מלכתחילה טעם גן עדן, גם אם לכל דבר טוב יש סוף, כי סוף הוא תמיד התחלה של משהו חדש, משהו נפלא ששמו געגוע. הקב"ה שיכן אותנו מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן: עכשיו התגעגעי לשלמות, הוא מבקש. לבן זוג, לילדים, לה', לעצמך. כי הגעגוע שלך הוא הכוח שבונה את העולם.
עצם היותך נשאית מכוון אותך לבקש חידוש; לבקש להשתית מחדש. גם האבן שעליה ייסדו את העולם נקראת “אבן השתייה", ולא במקרה אלה ימים שבהם אנו מבקשים על השתייה, על המים. בשמחת תורה, החג החותם את זמן ההתעלות של תשרי, אנו זוכות למתנת ענק: תפילה על החידוש. בדיוק בתפר הזה שבין החגים לבין הנפילה שאחרי אנו מקבלות את תפילת “משיב הרוח ומוריד הגשם". כשאת מרגישה שכל הרוחניות שהיתה לך בחגים נמוגה, ה' משיב לך את הרוחניות: תְּשַׁלַּח רוּחֲךָ יִבָּרֵאוּן וּתְחַדֵּשׁ פְּנֵי אֲדָמָה.
“משיב הרוח" היא תפילת הבריאה, השיבה והחידוש. זו תפילה נהדרת על השיבה לגן עדן, ומהו העדן אם לא הבטחה ואמונה בחידוש? בגיל תשעים שרה אמנו מתבשרת שייוולד לה תינוק. “אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה," היא משתאה, “חזרה לי העדנה - ההתחדשות."
אין כימי סוף-תשרי-תחילת-חשוון לתפילה! “מרחשוון" - מרחשין שִׂיפְוַותֵיה. אחרי ימי ההתעוררות של אלול ותשרי, השפתיים שלך כעת מרחשות תפילה מעצמן. השמים עדיין פתוחים, אל תפסיקי להתפלל.
השבוע ניתן בך הכוח לברוא זמן חדש. כך הספורנו מפרש את המילה “בראשית": ראשית בריאת הזמן. בראש כולנו מנקרת שאלת הילדים הקטנים “מי היה לפני ה'? מי היה לפני העולם?" הספורנו מסביר להפליא שהמושג “לפני" הינו מצומצם. פעם לא היה עבר, הווה ועתיד. בראשית ה' ברא את הצמצום הזה ששמו עבר, הווה ועתיד. זו בריאת הזמן שאנחנו מכירים כיום. לכן כאשר את מרגישה את הדכדוך שאחרי החגים, זכרי שזו באמת התחלה של זמן חדש, כפי שהיה בבריאת העולם. השבוע בפרשה נברא הזמן, וגם הזמן הפרטי שלך. הכול יתחדש לך בעזרת ה'. תִּתְחַדֵּשׁ כַּנֶּשֶׁר נְעוּרָיְכִי.
על המילים מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה כותבים חז"ל: כל שנה שהיא רשה (ענייה) בתחילתה, עשירה בסופה, היות שהמילה “ראשית" כתובה ללא האות אל"ף. הראשית תמיד תטמון בחובה תחושת חיסרון. הראשית היא עניוּת. הרגשת ככלי ריק אחרי החגים? זו בשורת ההתעשרות היפה ביותר שיכולת לקבל, כי רק כך יוכל הכלי להתמלא!
החגים השאירו בידייך אוצרות גדולים. אז למה נפלו פנייך? את ההמחאה הגדולה שקיבלת בחגים ריבונו של עולם יפרוט לך לאורך השנה כולה. “תשרי" - עוד תָּשׁוּרִי! עוד תראי כמה טובה תהיי בשנה, בשנה הבאה.
"פרשה ואישה", הרבנית ימימה מזרחי - בהוצאת ידיעות ספרים