במסגרת סדרת הכתבות לקראת הבחירות - 'הבחירה ששינתה את חיי' בחרנו לשוחח עם אנשים שעשו בחירות משמעותיות בחייהם, בחירות ששינו את חייהם. היום 'יום האישה הבינלאומי' ולרגל כך שוחחנו עם ג' אישה מוכה לשעבר, שהחליטה להפסיק להיות כזאת ובעזרת ארגון 'בת מלך' השתקמה היא וילדיה והם הצליחו ליצור לעצמם חיים מאושרים וטובים הרבה יותר.
מתי היה הרגע שהחלטת לבחור בחיים ופשוט לא להסכים להיות יותר במקום שלא מכבד אותך?
הבחירה שלי הגיע מעט מאוחר. כאשר ברחתי מהבית עדיין לא הבנתי את המקום שבו חייתי. רק לאחר זמן במקלט בסיוע העו"סיות הצלחתי אט אט להבין שהייתי במצוקה. רק לאחר פרק זמן במקלט החלטתי לבחור בחיים ולהבין שאין לי לאן לחזור. טרם בריחתי, חשבתי שעזבתי בית, אך בעצם לא היה שם כלום מלבד רודן שהשפיל ופגע פיזית, מילולית, כלכלית ומינית.
בזמן שהותי במקלט אט אט התחלתי להבין עד כמה חיי היו השפלה. כמו כן, אט אט התחלתי להעריך שוב את יכולותיי, התחלתי להרגיש שאני "אני" ושיש לי יכולות, לעומת המציאות בבית שבה הרגשתי שאני חסרת ערך ולא שווה כלום. וזאת בעקבות השפלות חוזרות נשנות. הוא היה אומר לי "את לא שווה כלום", "את ממש חולת נפש", "את ממש מכוערת, בושות להסתובב איתך", "את מפגרת", "אסור לתת לך כסף ביד" ועוד.
כפי שציינתי, במקלט בעצם סייעו לי ואפשרו לי לראות את התמונה כפי שהיא ורק לאחר זמן הצלחתי לבחור בחיים ולהחליט להמשיך בהליך הגירושין ולא לחזור חלילה לחיות תחת מרותו.
כמה זמן לקח מהרגע שהחלטת את זה עד לרגע שאזרת כוח והלכת?
במהלך חמש שנות נישואיי הוא "זרק" אותי מהבית מספר פעמים, אך בסוף הוא החזיר אותי הבית. פעם נוספת אני בחרתי לעזוב, אך לאחר מספר ימים חזרתי.
באחת הפעמים שהוא "זרק" אותי, פניתי לייעוץ דרך קו סיוע. בפגישה אמרו לי בפעם הראשונה "את אישה מוכה". לא האמנתי למשמע אוזני, אני? במרכז הסיוע הציעו להוציא אותי למקלט, אך אני לא הסכמתי, לא הבנתי איך זה בכלל קשור אלי. אך בהמשך שנות הנישואין, כאשר אירועי האלימות גברו והפכו להיות יותר קשים ולעיתים קרובות יותר, התחלתי להבין שלא אוכל להמשיך לשרוד במציאות הזו. פניתי אליו בבקשה שנלך לייעוץ בכדי לשקם את חיי הנישואין, אך תמיד נתקלתי באוזניים ערלות.
ביום שבו יצאתי מהבית הוא איים: "הערב זה הסוף שלך תהיה מוכנה, היום את מתה!", חברה ששמעה זאת, מיד החליטה לבוא ולקחת אותי. שלב זה נערך לא יותר מחמש דקות. אך לדעתי, בין ההחלטה לבין היציאה היו המון תהליכים פנימיים שעברתי עם עצמי לפני היציאה עצמה, הייתי צריכה "להתבשל" ולהבין שמציאות החיים שבה אני חייה היא אינה נורמאלית.
אני בטוח שזו הייתה בחירה לא קלה, כיצד הרגשת איתה ואיך התנהלת בתוכה?
נכון מאד, זו הייתה בחירה מאד לא קלה. אישה צעירה עם ילדים קטנים, עוזבת בית שעד אותו רגע (ובחוויה שלי גם כמה חודשים אחרי הבריחה.) נחשב כמקום בטוח, עוזבת עבודה, חברים ועוד, מחשבות מאד קשות על בדידות שאולי תבוא לאחר הגירושין, חווית ערב שבת שמקבלת פנים אחרות ועוד... וכמובן המחשבות השליליות/הערכה השלילית שלי כלפי עצמי בעקבות ההשפלות הרבות שעברתי בחיי הנישואין. כל הפרטים האלו בעצם מקשים מאד על הבחירה ועל ההחלטה להמשיך בדרך שבה בחרתי.
אך אט אט בסיוע הצוות המדהים של 'בת מלך' הצלחתי להעריך את היכולות שלי, הצלחתי לשקם את ביטחוני העצמי בכל מיני תחומי חיים כאם, כעקרת בית, כאישה עובדת וכאדם חברתי. אט אט התחלתי לשמוח ולחייך דברים שלא היו מובנים ואף לא היו הגיוניים כאשר הייתי בבית. במשך שהותי במקלט הצלחתי להרגיש שיש משמעות לחיי גם בלי להיות אשתו של.... כמו כן, החיים ביחד עם נשים אחרות שעברו חוויה דומה (למרות שהשוני בסיפור חייה של כל אחת הוא משמעותי) כל אלו בעצם סיוע לדבוק בבחירה שלי "לבחור בחיים" ולהמשיך הלאה.
במבחן הזמן איך את מרגישה עם הבחירה הזו?
כיום קרוב לארבע שנים לאחר בריחתי, אני מאושרת! ב"ה הצלחתי לשקם את חיי בתחום התעסוקתי וכן הצלחתי להתקדם מבחינה אקדמאית. (דברים שלא חשבתי שאצליח לעשות וגם לא הצלחתי כשחייתי בבית).
כמו כן, הילדים שלי (שגם הם עברו טיפול רגשי בבת מלך) רגועים יותר והרבה יותר נינוחים במסגרות החינוכיות. כאשר חייתי בבית, כאשר היה בלגן בבית, הילד אוטומטית היה עושה בלגן בגן. הגננת חשבה שיש לו בעיה פסיכולוגית, והציע שאפנה אתו לייעוץ פסיכולוגי, בזמן שאני ידעתי מה מקור הבעיה. כמו כן, ביתי שהייתה תינוקת קטנה כאשר היו צעקות בית, היא הייתה קמה משינה מבוהלת, וכאשר בפעמים הבודדות שהינו יוצאים לגן השעשועים היא הייתה מאד נבהלת למשמע צהלות השמחה של הילדים המשחקים.
אני מרגישה שקיבלתי את חיי במתנה. בבחירה שלי להמשיך את התהליך הטיפולי בבת מלך וכן לראות את חיי קדימה הענקתי לעצמי ולילדי את הזכות לחיות! שכמובן פרט זה כלל לא היה מובן מאליו בזמן שחייתי בבית.
אני יכולה לדמות את הבריחה מהבית לכניסה למערה מאד מפחידה וחשוכה ללא פנס וללא כל אמצעי שיוכל להאיר לי את הדרך. אך הצוות הדליק לי אורות קטנים בדרך שלאט לאט נאספו לאור גדול שבהתחלה האורות האלו היו מבחוץ ובהמשך הם הפכו להיות האורות שלי. כיום אני מרגישה ביציאה מהמערה, עם הרבה יותר כוחות ואותה מערה כבר לא חשוכה ומפחידה אלא יש בסופה מקום מבטחים.
מה המסר שלך באופן כללי לאישה שנמצאת במצב בו היית וצריכה לבחור מה לעשות?
המסר שלי לאישה שנמצאת תחת אלימות ולא משנה מאיזה סוג. אין שום סיבה שתרגישי מושפלת או חסרת כוחות. אין אישה בעולם שהקב"ה לא הטביע בה את חותמו. לכל אישה יש את הזכות לבחור בחיים! אני מציעה לאישה שנמצאת במקום שבו אני הייתי עד לפני כמה שנים לפנות לעזרה. לצערי בגלל אירועי האלימות, האישה כלל אינה מעריכה את עצמה ולכן היא גם לא מסוגלת לקום וללכת, לכן עלייך "לצעוק" לעזרה ולפנות לאנשי מקצוע שיסיעו לך. כמו כן, כמובן במקרה הצורך, יש להגיע למקלט ושם לקבל את הסיוע הנדרש. לצערי, יש דברים שלא ניתן לעשותם לבד וצריך עזרה מבחוץ. מנגד, לשמחתי, יש את המקלט שנותן את הסיוע הדרוש, ועלינו כנשים שחוות אלימות או שחוו אלימות רק לבחור לרצות לחיות! הבחירה היא בידינו, יש לאן לפנות רק צריך לבחור לפנות.
אני חושבת שלעיתים קרובות נשים שנמצאות תחת אלימות הן כל כך מפוחדות ולכן אינן מסוגלות לפעול מעצמן כלל, לכן על החברה מוטלת אחריות להציע עזרה או לפנות למוקדי סיוע ושהם יתנו את עצתם מפני שכל מקרה נבחן לגופו. ושבעז"ה בכל בתי ישראל יהיה שלום בית אמיתי.