זהו, תם הטקס. טבילת האש שלי בכרך הגדול של רומי הסתיימה, לעת עתה. צילומי התוכנית נגמרו, ואני יכולה לברך שהחיינו.
אילו מסקנות יש לי מהחזרה הזמנית לטבור העולם החילוני? שורה ארוכה של חוויות ורשמים, חלקם מפתיעים פחות, חלקם יותר. חלקם נגעו בי, חיזקו אותי בדרכי, וחלקם העציבו אותי והבהירו לי עד כמה ארוך הגשר בין שני מחנות העם שלנו.
בין כל הקשיים, הדבר הטוב ביותר שקרה לי הוא נס פך השמן שמצאתי בפנימיות של כל אחד ואחת. סיפור נס חנוכה האיר את אין-ספור השיחות המרתקות שהיו לי. במקומות שנראים הכי חשוכים מבחוץ נותר משהו מלא קדושה, וכשמצאתי אותו הוא הימם אותי בטוהר ובזכּות שלו.
לא פשוט להיפתח ולהקשיב לאחר. שפתו שונה משלי, מילותיו מצמררות את אוזניי. אבל בכל שיחה, או אפילו עימות שהייתי שמחה לוותר עליו, גיליתי נשמה. אור גלום, שברגע שנותנים לו אפילו את הפתח הקטן ביותר, הוא יוצא החוצה ומגרש הרבה מהחושך. ואני בכלל לא מדברת על משהו מיסיונרי, על אופציות להחזרה בתשובה כמו "הנה זה, יש לו זיקה לדת... אפשר להציל אותו". אני מדברת על קבלה מאהבה. על חיבור ממקום של גילוי הלב, גילוי הנשמה הטהורה המוסתרת בתוך גופות מלאי קעקועים ופירסינג.
באחד הימים צלצלתי לבעלי נסערת, כאילו הרגע יצאתי משיעור באמונה. זאת בעקבות שיחה עם בחור, שאי אפשר לדמיין רחוק ממנו. ״אשרייך״, הוא צעק לעברי כשראה אותי מסיימת מנחה מתחת לאחד העצים. חייכתי. ״אל תסתכלי עליי ככה, כל יום אני מניח תפילין. לא יוצא מהבית בלי. אבל את יודעת, קשה לי עם בית כנסת, כולם מסתכלים עליי. אז אני יוצא לדבר עם השם. את לא מבינה איך הוא מדבר אליי. שומע לי. שומר עליי". הוא המשיך ונתן דרשה בסגנון אמנון יצחק. ואני הרגשתי שמצד אחד כל מה שהוא רצה זה למצוא מישהו שלא יעקם את האף כשהוא מספר על הקשר עם אבא יתברך, ומצד שני שהוא נשלח כדי לחזק אותי. נשמה אמיתית שעוברת תיקון לא קל בגלגול הזה.
מה שעוד הדהים אותי הוא שאט אט, ככל שעברו ימי הצילום, כמו אמא ברווזה, ניגשו אליי רווקים. ויש כאן המון. שבורי לב הם לחשו: שמעתי שאת עושה משהו למציאת זיווג. הם ראו שעשיתי הפרשת חלה, כי הכינו לחמניות במטבח האחורי. הם הפכו אותי לרעבעצן, ביקשו שאתפלל עליהם. שברו את לבי כשסיפרו שהם על סף הרמת ידיים מלמצוא אהבה. "אמא שלי אמרה לי לא להישבר", אמר בעצב בחור מקסים, שבחיים לא הייתי מנחשת את מצוקת לבו וכמה שהכמיהה שלו עמוקה. וברגע אחד הלב מתגלה, ואור יקרות בוקע ממנו.
לא להפסיק לחפור
לא היה לי פשוט לעבור את הניסיון שהשם הציב בדרכי. באמת שאין לי מושג אם צלחתי אותו. כרגע נדמה ששרדתי. אבל כן הצלחתי לשבור את החומה. החומה שאנשים הקימו סביב עצמם, כדי להגן על הלב שלהם. בשיעור של הרבנית ימימה, היא אמרה שהרבה פעמים בדרך לגלות את האוצר אנשים נשברים לקראת הסוף. אחרי החפירות והחיפושים הם נתקעים במשהו קשה, ואז הם מרפים, מפסיקים את החיפוש. אבל זהו בעצם המכסה הקשה של תיבת האוצר. אבל אם הם לא יישברו ויחפרו עוד טיפה, בתוך הקושי הגדול, הם ימצאו את אשר חשקה נפשם.
חשקה נפשי ומצאתי לבבות טהורים, פועמים, מרגישים, מייחלים להיות אור גדול. הלוואי שנצליח לשבור את החומות. הלוואי שנצליח לראות את האור של חנוכה בתוך הקרובים לנו ובעיקר במי שרחוקים מאיתנו. גם אם זה אומר שצריך להסתכן ולהגיע לכרך הגדול של רומי.
 |
|
(צילום: איה קרמרמן)
|
עגולות ותפוחות - מתכון לסופגניות
במקור התכוונתי לתת מתכון ללביבות מנגולד בתנור, אבל היכן שלא חיפשתי לא מצאתי מנגולד מהדרין. אז החלטתי לא להיות נודניקית של בריאות, ולתת מתכון לסופגניות. קיבלתי אותו מנורית, שאליה הוא עבר בירושה מחברה, וכבר שנים אני מכינה אותו.
סימסתי לקרין גורן אם היא יכולה לשלוח טיפים. מתברר שזה בכלל מתכון שלה, והוא נפלא.
החומרים הדרושים:
1 ק"ג קמח
2 כפות שמרים יבשים, או שקית שמרית
1/4 1 כוסות חלב פושר (אפשר להמיר בחלב שקדים או במים)
1/2 כוס סוכר
3 ביצים
100 גרם חמאה (המרתי בשמן זרעי ענבים)
2 כפות ברנדי (אני ויתרתי)
קליפה מגורדת מחצי לימון
אופן ההכנה:
קרין לשה במיקסר. קודם חצי מהקמח, אחר כך את שאר הרכיבים ואז את שאר הקמח. אני לשתי הכול יחד.
צריך להתקבל בצק רך ומבריק. אם אתם לשים ביד, אל תתעצלו. מתפיחים עד הכפלת הנפח, קורצים 30 עיגולים ומתפיחים שנית.
והנה הטיפ: חותכים נייר אפייה לריבועים, מניחים עיגול על כל ריבוע ונותנים לו לתפוח. את הכדור מרימים עם הנייר והופכים אותו לתוך השמן. כך לא תעשו קווץ׳ ותורידו את אוויר.
מכניסים לאט לסיר עם הרבה שמן ומטגנים. כשמשחים - וזה לוקח כמה רגעים, אל תלכו לשום מקום - הופכים. טיפ: משאירים מעט בצק כדי לבדוק אם השמן חם בלי להרוס סופגנייה שלמה. אפשר להוסיף חתיכת גזר. זה שומר שהשמן לא יישרף.
אם הצלחתם, אמורה להיות טבעת בהירה באמצע הסופגנייה. זה מראה שהבצק קל ותפוח. אם לא, הילדים יאכלו בכל זאת.
אנחנו לא אוהבים ריבה בפנים, אבל תיהנו.
הטור יתפרסם בעיתון בשבע הקרוב