אביב- רחובות בוסטון מתכסים בפריחות מדהימות. עלים ירוקים, אדומים, צהובים ורודים וסגולים מתחילים להיפתח לצד פרחים מרהיבים ביופיים, ואני? מתמוגגת. אחרי החורף והשלג (שהיה אמנם קל לכולם אבל לי כישראלית- היה קשה), אני מרגישה כאילו כל עלה ופרח חדשים פורחים ומתאמצים רק בשבילי.
אני מרחפת ברחובות מהשמש, הרוח הנעימה והירוק הזה בעיניים ופתאום אני שואלת את עצמי: "מה קורה עכשיו בישראל שלך? למה את מתגעגעת שם כשכל כך נעים לך כאן, בברוקלין?"
למשפחה ולחברים
אני רואה את ההתכתבויות בקבוצות המשפחה השונות בווטסאפ על התארגנויות לסדר ,לטיולים וליבי נצבט. אני מתגעגעת לביחד, לחיבוקים, להתעניינות הכנה ולעצות. אני מתגעגעת לחברות ועזרה הדדית של יומיום – אמנם גם כאן יש את זה וכולם מקסימים ומושיטים יד ואכפתיים ובכל זאת, חברים של שנים שעוברים יחד הכל – זה שונה וזה חסר.
לקולות בשכונה
אני מתגעגעת לקריאות ברחובות לחבר שפוגשים, לחברים של הילדים שפותחים את הדלת ונכנסים. אני מתגעגעת לעברית: למילים של יומיום, משפטים וגם למילים של שבת. אני מתגעגעת לתפילה. זה לא שאני כזו צדיקה, אבל בשבת משהו בי חסר. התפילה, בית הכנסת שלי, המנגינות...הו המנגינות.
ובכל זאת, לא להכל אני מתגעגעת. ואני יודעת שלפני החג זה פחות פוליטיקלי קורקט לשתף בצד הזה ובכל זאת- אולי דווקא לפני החג כדאי לשמו.
אני לא מתגעגעת לרעש הישראלי
אנחנו אוהבים להצדיק אותו, ולחבר אותו ללב הענק שלנו, ולאכפתיות (שהן באמת תכונות מדהימות ומקור לגאווה), אבל למה רעש, צעקות, והתנהגות מתלהמת בהכרח קשורים לזה? אפשר להיות אכפתיים ואדיבים גם בצורה נעימה יותר לסביבה. אני אוהבת כאן בבוסטון את השקט: לא צועקים ברחובות, לא צופרים בכבישים, לא מתלהמים ומקטרים בקול בתור. יש כאן משהו מקבל, זורם ומאפשר לכולם ליהנות מהמרחב הציבורי.
לתחושה שאני כל הזמן אשמה במשהו
אני לא מתגעגעת לתחושה שיש לי בישראל כאילו אני כל הזמן אשמה במשהו וכל הזמן אני צריכה להיות בכוננות כדי שלא יעבדו עליי. כששוטר עובר לידי אני ישר נלחצת, שמא תכף הוא הוא ימצא לתת לי דו"ח על משהו. אני תמיד בתחושה שמישהו רוצה למכור לי במחיר גבוה או לעבוד עליי.
כאן בבוסטון? אני אוהבת את האדיבות: ראית אשה שמנסה להשתלב עם הרכב? אתה תעצור ותיתן לה להשתלב. ראית אדם עומד בגשם? תזמין אותו לעבור את הכביש כדי שיוכל למהר לביתו. ההרגשה הכללית היא חיובית: ברור שאתה רוצה לשים את העגלה של הסופר במקום, ברור שאתה רוצה לנקות אחריך את מכשיר הריצה בחדר הכושר, ברור שהילדים החמודים רוצים לפתוח את הדלת לזקנה.
אני פוגשת כאן בישראלים מדהימים ומיוחדים, אך לצערי הייתי גם בסיטואציות אחרות עם ישראלים בהן התביישתי: כשהם היו היחידים בקהל שפטפטו בקול באמצע הרצאות. כשהם דיברו באמצע משפטים של אחרים ולא אפשרו למישהו אחר להביע את דעתו.
התביישתי הרבה יותר כשהעירו להם על כך ובתגובה הם ניפחו את החזה והתגאו בכך שזו התרבות הישראלית. מיותר לציין שאלו שנכחו במקום לא ראו זאת כסיבה לגאווה והביעו את מחאתם על כך שאותם ישראלים ביישו את התרבות הישראלית והציגו אותה כמתלהמת ואלימה.
"אכפתיות מדומה"
אני לא מתגעגעת ל"אכפתיות המדומה", המציצנות והרצון לדעת לפני כולם, שבא במסווה של טוב לב. השאלות האישיות שהתשובה עליהן יכולה להיות מאוד מביכה בשביל הנשאל, ההתערבות והעצות בפרטים אינטימיים, שלעיתים מציבה את האדם במצב מאוד רגיש .בשם "האכפתיות והערבות" אנשים מרשים לעצמם לחטט בפצעים של אחרים לעין כל ולהציע את דעתם המלומדת.
פגשתי כאן ישראלית שהביכה אותי כששאלה אותי באופן ישיר אם אני בהריון. הובכתי ועניתי לה שהשמנתי עקב אכילה רגשית ובדידות. היא אפילו לא ראתה צורך להתנצל שהרי "היא שאלה מתוך אכפתיות וטוב לב". אותי אישית זה הצחיק אבל אם הייתי מישהי אחרת שאכפת לה? שמנסה להיכנס להריון או אחרי הפלה? וכנ"ל שאלות לכל אדם שנמצא בסיטואציה שיכולה להיות לו מאתגרת.
החגים מזמנים לנו פגישות מרגשות ומחממות לב עם משפחה, חברים, מכרים ואורחים. יש בנו, הישראלים, כל כך הרבה תכונות מדהימות – בואו ננצל אותן להרבות טוב, לתת לאחרים תחושה טובה, להיות אכפתיים באמת ולראות מי בסביבתנו נמצא לבדו או בקושי ונוכל לעזור לו.
לפני שאנחנו נכנסים לנושא אישי עם מישהו- בוא ננסה לחשוב מה יכולה להיות התשובה שלו, האם הוא יתבייש? האם זה עניינינו? האם זכותו לפרטיות בנושא? אולי כדאי לתת לו את האפשרות לפתוח את הנושא ראשון (אם ירצה) ובינתיים נתרכז במה שאנחנו עושים - בחיוך, בהקשבה, בעזרה שאנחנו יכולים להגיש וכך ניצור סביבה בטוחה ונעימה שתאפשר לכל אדם לראות בנו כתובת לבקשת עזרה.
פגשתי כאן בבוסטון את המשפט: "mind your own business" " בהתחלה זה היה נראה לי קר ולא אכפתי, אבל גיליתי שלא צריך להיות קיצוניים ולקדש אף דרך - אפשר, כמו הרמב"ם, לבחור בדרך האמצע: להיות אכפתיים ולבביים אך גם לכבד את המרחב של האחר ולהציע לו מקום של בחירה – כשתבחר לשתף, אהיה כאן בשבילך.
הדברים נכתבו מתוך אהבה עצומה לישראל ולישראליות שלנו ומתוך רצון לשפר.
חג שמח ומלא אכפתיות ואהבה.
מיכל כרמי - אשת חינוך: מרצת העצמה, מנחת חוגי הורים, כתבת חינוך ומנהלת דף הפייסבוק:"שפר באהבה-מיכל כרמי", מורה ואמא לשבעה.