כשעבדתי כמלצרית, זכורה לי לקוחה אחת מוזרה במיוחד. היא ביקשה תה עם אבוקדו. "אבוקדו? את בטוחה?" היא הייתה בטוחה. לא היה לנו בתפריט תה עם אבוקדו, אז אלתרתי לה. מעכתי שליש אבוקדו לתה שלה והגשתי לשולחנה. היא הזדעזעה מהמראה ואפילו לא טעמה מהנוזל הירקרק. למרבה הפלא, היא המשיכה להגיע לבית הקפה יום אחרי יום, לבקש בכל פעם תה עם אבוקדו, ולאחר מכן למחות על התה-אבוקדו שקיבלה בתמורה.
יום אחד ביקשתי ממנה להתלוות אליי למטבח בזמן שאני מכינה לה תה ולראות במו עיניה שהכל כפי שביקשה. "לא!" היא הזדעקה למראה האבוקדו. "אני רוצה אבוקדו! א-בו-ק-דו!". היא הרימה חצי לימון שהיה מונח שם, סחטה אותו לתוך כוס הזכוכית ומלמלה בעצבנות "מה כבר ביקשתי, כולה לסחוט קצת אבוקדו לתוך התה...". אל תכעסו עליי, אבל הסיפור הזה מעולם לא קרה. וזה טוב. זה חוסך לנו לפחות אישה אחת שהעולם הקומוניקטיבי שלה מנותק מהמציאות. הסיבה שסיפרתי לכם אותו, היא משום שהוא כן קורה כיום, אבל בשינוי קל: במקום אבוקדו, מדובר בירכיים של נשים.
אתמול (ב'), נערות בבית ספר ממלכתי ברעננה, לא הורשו להיכנס לכיתה עם מכנסונים, למרות החום הכבד. הכותרות באתרים הפופולריים בישראל זועקות: שוב בית ספר "מדיר נשים", שוב מורים "סוטים" רואים בנערות צעירות "אובייקט מיני", שוב "חוסר שוויון בין-מגדרי". אני פמיניסטית, ולכן ערך השוויון מטריד אותי מאוד. אבל מטריד אותי גם שימוש לא אינטליגנטי במונח "שוויון". מובילי מחאת המכנסונים דורשים שהמוסד החינוכי יאפשר לבנות להתלבש במכנסיים קצרים מאוד, בטענה שלירך הנשית אין משמעות מינית. מבחינתם, כל מי שחושב שיש לירך של נערה משמעות מינית, הוא סוג של "סוטה", ו"זו בעיה שלו".
במילים אחרות, הם טוענים שלושה דברים שאני, כמייצגת גישה דתית מסוימת, חולקת עליהם מכל וכל: ראשית, המשמעות המינית של הגוף היא לא באמת. זה רק במוח ה"סוטה" של מי שמתבונן בנערה. שנית, המשמעות המינית של הגוף היא שלילית. שלישית, אם מישהו חושב שהירך של בתי היא מינית, ומבקש ממנה להצניע אותה, זה מעיד עליו שהוא זאב טורף שלא יכול לשלוט בעצמו.
התרבות מגדירה את משמעות איברי הגוף
נתחיל עם הטענה הראשונה ונשאל: מי קובע מהי המשמעות המינית של איבר גוף כלשהו? האם השאלה אם איבר מסוים הוא מיני או לא, נקבעת על פי תחושתה האישית של הנערה שהיא בעלת הגוף הזה? האם היא נקבעת על ידי המתבונן? האם היא "רק בראש של הגברים"? צר לי לאכזב את כל מי שמאמין באינדיבידואליזם נאיבי, כלומר, במחשבה שהכול נתון לחופש הבחירה האישי של האדם הפרטי. לא האישה ולא הגבר הם אלו שבוחרים האם איברי הגוף הם בעלי משמעות מינית. אנחנו לא בוחרים את המשמעות של המילים שאנחנו משתמשים בהן, ואנחנו גם לא בוחרים מה היא המשמעות של איברי הגוף שלנו. מי שקובע את המשמעות של המילים, כמו גם המשמעות של איברי הגוף, זו רק גברת אחת: התרבות. נעים מאוד.
התרבות היא זו שקובעת איזה איבר נחשב מיני ואיזה איבר לא נחשב מיני. נדמה לי שחברי מחאת המכנסונים מעוניינים להיאבק במשמעות המינית של הגוף. הם חושבים שהם יכולים לשנות בעצמם את העובדה התרבותית, לפיה לאיבר מסוים יש משמעות מינית. זו גם הטעות של אותה לקוחה פיקטיבית מבית הקפה שנמאס לה מהמילה "לימון" והיא מחליטה על דעת עצמה להחליף אותה באבוקדו.
כשאני מתבוננת בפרי הדר צהוב וחמצמץ, אני רואה מולי לימון. גם אם אתאמץ מאוד מאוד לא לראות לימון, ובמקום זאת לראות אבוקדו, זה לא יצליח לי. כך גם כשאני רואה חזה נשי או ירך נשית. כן, גם ירך של נערה. אישה מסוימת יכולה לנסות לשכנע את עצמה ואת כולם מסביבה שאין שום משמעות מינית לירכיים שלה. אבל חברים יקרים, לא אתם קובעים את המשמעות המינית של איברי הגוף. התרבות לא שואלת אתכם.
צילום: shutterstock
אז מי אמר שהתרבות מיחסת משמעות מינית לירכיים הנשיים? התשובה לכך עולה מתוך תרגיל פשוט מאוד: אני אצטט לכם כאן כמה משפטים שהופיעו לאחרונה במדיה, ואני מבקשת מחברי מחאת המכנסונים לומר לי אם הם מבינים אותם, ברמה הפשוטה ביותר של הבנת הנקרא: "הסקיפרית הכי שווה בים: קייט מידלטון חושפת רגליים בתחרות שייט", "ממתי טייסת לובשת מיני? קמפיין חדש נגד תחפושות מיניות לילדות תפס תאוצה". "מירי נבו, שדרנית ספורט: חשוב שרק יקשיבו למה שאני אומרת. אני לא אגיע, למשל, עם מיני למגרש. זה נראה לי לא לעניין". "תתרכז רק בכביש", מודיע שלט חוצות ובו מצולמת מאחור נערה התופסת טרמפים, כשהיא לבושה במכנסונים.
חברי מחאת המכנסונים, שימו לב: לא שאלתי האם הטקסטים הללו מחפיצים נשים, וגם לא שאלתי האם אתם מזדעזעים מהם. אני שואלת אתכם שאלה פשוטה: האם הטקסטים האלה מובנים לכם? האם אתם מבינים אותם, או שמא הם נשמעים לכם כמו הטקסט הבא: "ממתי טייסת לובשת קשת לשיער? קמפיין חדש נגד תחפושות מיניות לילדות תפס תאוצה".
ננסה להחליף את המילה "רגליים" במילה "אצבעות", את המילה "חצאית מיני" ב"קשת לשיער", ואת תמונת הנערה במכנסונים בתמונת יד נשית עם צמיד של מכבי תל אביב. התוצאות שנקבל יהיו בלתי מובנות. העובדה שכולנו, כולל חברי מחאת המכנסונים, מבינים את המשפטים הללו כאשר הם עוסקים ב"רגליים", בחצאית מיני ובמכנסונים, מוכיחה שהמשמעות של הרגל היא מינית, אפילו לשיטתם. זה ההבדל בין אצבע לבין ירך: מי שמוצא משמעות מינית באצבע, זה כנראה "רק בראש שלו". אבל מי שטוען שאין משמעות מינית לירך, כנראה שרוי בהכחשה.
ואני תוהה לעצמי: מהיכן נובעת ההכחשה הזו? למה שמישהו ירצה לבטל את המשמעות המינית של הגוף הנשי? ייתכן שזה נובע מכוונות טובות. אנשים מסוימים רואים במיניות הנשית נקודת תורפה שגורמת לאישה להיות חשופה יותר לניצול ופגיעה. לשיטתם, אם גוף האישה לא יהיה מיני, הרבה מה"צרות" שלנו שנובעות משימוש שלילי במיניות האישה, ייעלמו.
חברי המחאה משתמשים במילה "שוויון" באופן מוזר
זה אולי נשמע לנו נאור ומתקדם, אבל למעשה, הגישה הזו נגועה בפוריטניות, כלומר, רואה את המיניות כשלילית מעצם היותה. הנה דוגמה לכך מתוך כתבה שהופיעה בזמנו ב YNET. הכתבה ציטטה את דבריו של בית משפט בארצות הברית, שקבע שהחוק האוסר לנשים לחשוף את החזה בפומבי, מבוטל, משום שהוא מתבסס "על סטריאוטיפים שליליים שמתארים את החזה הנשי כאובייקט מיני, אבל לא את החזה הגברי".
אני מודה שנעלבתי מהפסקה הזו. "סטריאוטיפים שליליים"?! המיניות שלי היא שלילית?! האם נשים צריכות להיעלב מכך שבן הזוג שלהן מעוניין בהן באופן אינטימי, המבוסס בין השאר על ההבדל בין החזה הנשי לחזה הגברי? האם הגבר צריך לחוש אשמה על כך? ליברלים יקרים, לגמרי איבדתי אתכם בנקודה הזו. מעבר לטענה המקוממת והפוריטנית במיוחד הזו, כביכול המטען המיני של החזה הנשי הוא שלילי, אני גם מתקשה להבין את הרעיון של "שוויון" שמנסה להידחף לכאן.
אני מאוד בעד שוויון בין כל בני האדם, וכמובן גם בין גברים לנשים. אבל האם האיסור על חשיפת החזה הנשי בפומבי, בעוד שלגברים "מותר", מייצר חוסר שוויון, או שאולי הוא לוקח בחשבון את העובדה הפשוטה: גוף נשי וגוף גברי אינם אותו דבר?
המילה "חזה" שמיוחסת גם לגוף הגברי וגם לגוף הנשי מייצרת אשליה לשונית כאילו אם אנחנו משתמשים באותה מילה, סימן שמדובר באותו איבר. אבל כשמשתמשים במילה אחרת, לפתע התמונה מתבהרת: לגברים יש חזה, ולנשים יש איבר אחר לגמרי, איבר ייחודי להן, שלגברים אין. כך גם לגבי הירכיים, הרגליים, ועוד איברים גבריים ונשיים שבטעות יש להם את אותו שם.
חברי מחאת המכנסונים משתמשים במילה "שוויון" באופן מוזר, כמעט לא אינטליגנטי. גברים ונשים הם שווים מבחינת הערך שלהם כבני אדם, אבל הגופים שלהם לא שווים, לא זהים, ואפילו לא דומים. בהתאמה, גם המטען המיני של הגופים הגבריים והנשים הוא שונה.
אני מכירה לא מעט נשים שחושבות שגבר עם זיפים הוא גבר מושך. אבל אני לא מכירה הרבה גברים שחושבים שאישה עם זיפים היא אישה מושכת. ברגע ש"משחררים" את החזה הנשי בטענה שהוא כמו חזה של גבר, וצריך להכתיר את כל הגברים והנשים הללו כשוביניסטים: המשיכה המינית שלהם היא "לא שוויונית"! בושה וחרפה!
צילום: shutterstock
הניסיון להפוך את הגוף הנשי ללא-מיני, מדכא את המיניות הנשית ולכן מדכא נשים. לנסות לפתור את בעיית הפגיעה המינית על ידי הכחשת המיניות הנשית, זה בדיוק כמו לנסות לפתור את הבעיה הזו על ידי הלבשת האישה בבורקה. אנשים שמחוברים למיניות שלהם לא אמורים להסכים לשלם מחיר כה כבד.
ולבסוף, חברי מחאת המכנסונים, אני רוצה לגלות לכם משהו: כאשר אצלנו בחברה הדתית דורשים מנערות לכסות את הירך שלהן בבואן לבית הספר, זה לא תמיד נובע מתוך גישה פוריטנית, שרואה במיניות הנשית משהו משפיל, ובגבר "זאב טורף" שאין לו שליטה על יצרו. לפעמים כן, אבל לפעמים זה מגיע ממקום אחר לגמרי.
לפעמים הגבר הדתי מעוניין לשמור על המיניות הנשית כ"סוד" עבורו, כמשהו מיוחד שהוא שומר אך ורק לו ולאשתו. הוא באמת ובתמים לא מעוניין לצפות במיניות נשית שאיננה שייכת לאשתו שעמה הוא כרת ברית. לא קשור להחפצה, לא קשור ל"הרהורי עבירה", ולא קשור ליצרים בלתי נשלטים. כך גם האישה. לפעמים הסיבה לכך שאישה בוחרת להתלבש בצניעות, היא משום שהיא לא מעוניינת לחוות חשיפה של איברי גופה המוצנעים, בהקשר שאיננו ברית נישואין עם בחיר ליבה.
הדבר האחרון שהאישה והגבר מהסוג הזה מוכנים לעולל לעצמם, הוא להכחיש את המשמעות המינית של הגוף. כשאותם דתיים שומעים שכל מי שמייחס לירך של בתם משמעות מינית הוא "סוטה", הם אוחזים ראשם בתסכול. ברגעים הללו הם תוהים לעצמם, איפה תימצא בכל זאת ילדה קטנה ואמיצה שתצעק כבר שהמלך הוא עירום, ושעירום הוא מיני, שירך נשית היא לא אצבע, ושאבוקדו הוא לא לימון.
הכותבת: אוריה מבורך - מקימת "מכון אפרכסת", ומלמדת יהדות במסגרות שונות. ספרה "מה את מבקשת", העוסק בעימות בין היהדות לבין התרבות המערבית בנושא מיניות, יראה אור בשנה הקרובה.