כ-100 תיקים בגין אלימות במשפחה נפתחים מדי יום במדינת ישראל. ההערכה היא שכ-200,000 נשים מוכות חיות במשפחות במדינת ישראל וכ-600,000 ילדים, חשופים לאלימות כלפי האימהות שלהן, ומידי שנה נראה כי הנתונים רק הולכים ועולים. למרות ניסיונות המניעה, למרות המודעות העולה לתופעה, למרות שכל בית ספר ואולפנה המכבדים את עצמם מביאים לפחות שיחה אחת בנושא האלימות במשפחה, עדיין הנתונים העצובים מדברים בעד עצמם. והשאלה הזועקת היא איך ייתכן שאנחנו במדינת ישראל 2018 ועדיין לא הצלחנו למגר את תופעת האלימות במשפחה בכלל ובפרט כלפי נשים?
בעיניי התשובה היא, שאנחנו כחברה מתמקדים בישראל 2018 רק בלתת אקמול לדלקת ריאות, רק בלשים פלסטר, ולא עושים עבודת עומק משמעותית כדי לטפל מהבעיה מהשורש. כשהשורש נעוץ בהבנה, איך אנשים מתחתנים.
בדרך כלל, אנשים מתחתנים עם אדם שיש לו את אותו כאב נפשי כמו שלהם, רק עם התמודדות הפוכה. לכן, הדבר שהכי אוהבים בבן הזוג זה גם הדבר שהכי קשה איתו, (תיאוריית האימאגו). לדוגמה, אם אדם חי בבית שבו הרגיש בדידות, הוא ימצא בת זוג מבית שבו גם היא הרגישה בדידות, אך הוא עלול להתפתח להיות אדם קר ומנוכר כדי להתמודד עם הבדידות, והיא לעומתו תתפתח להיות אדם רגיש שצמא לאהבה ותשומת לב שמוכן לעשות הכל כדי לקבל אהבה. שני האנשים האלו ימשכו זה לזו כמו מגנט – מין פלוס ומינוס שנמשכים זה לזה. הדבר הזה מייצר זוגיות שיכולה להיות נורמטיבית, אך ככל שהכאב הנפשי שלהם יותר גדול – כלומר ככל שחוו בדידות קשה יותר, כך הם יפתחו דפוסי התמודדות גדולים יותר, וכך הסכנה לזוגיות ולפיתוח דפוסי אלימות גבוהים יותר.
כדי למנוע אלימות, צריך לטפל מהבעיה מהשורש, צריך לאתר את הילדים והילדות האלו שהלב שלהם כל כך כואב מבדידות, מביקורת קשה שהם חווים – אלו הילדים שלהם אנחנו צריכים לדאוג כחברה, אלו הילדים שאם נרפא את כאב הלב שלהם בשלב מוקדם הם לא יתפתחו לאנשים שעלולים להיות אלימים ולאנשים שעלולים לחוות אלימות. העניין הוא שכמערכת חינוכית וחברה אנחנו עיוורים לכאבי הלב של אחרים, לא בכוונה אלא מחוסר תשומת לב.
יש משהו בעולם המודרני שמלמד אותנו לא לראות אנשים – שימו לב מה קורה כשיושבים בבית קפה, כמה אנשים מסתכלים על בן שיחם וכמה עסוקים רק בנייד, כל כך הרבה הורים לא רואים את ילדיהם כי הם עסוקים בפייסבוק או בוואטסאפ, ופשוט לא מעבירים יותר ממבט בילדים שלהם, בכיתות בבית הספר יושבים לפעמים כ-40 תלמידים, קשה עד כמעט בלתי אפשרי לראות את כולם.
ואז אנחנו מפספסים ולא נותנים טיפול שורש עמוק לבעיה, לא עוזרים לאלו שהלב שלהם כואב – ואז לעיתים קרובות הם לא יודעים איך להתמודד איתו ועלולים לפתח דפוסים שליליים, ולעיתים גם אלימות.
אז אל תעצמו עיניים, זה לא רק כדי להזעיק את המשטרה כששומעים אישה צורחת מכאב מהבית השכן, אלא אל תעצמו עיניים – הרימו אותם ממסך המחשב והפלאפון וחפשו סביבכם את המבט של ילדיכם, של תלמידיכם – הביטו בהם טוב ושימו לב אם הם זקוקים ליחס, לתשומת לב, ללמידה איך לאהוב את עצמם, איך להעריך את עצמם.
תנו להם את ההרגשה שאם חס וחלילה מישהו יפגע בהם אתם הכתובת עבורם. למדו אותם ואותן שליטה עצמית ותיעול כעסים. למדו אותם שהם נפלאים ואהובים. למידות כאלו הם המתכון הכי מנצח, הם החיסון הכי מונע לאלימות במשפחה. אז אל תעצמו עיניים.
ד"ר ציפי ריין - פסיכולוגית, מנהלת "המרכז למשפחה במכללת אורות", וכותבת בירחון פנימה.