לסבא שלי קראו גם פיליפ מוריס וגם שרגא הלוי. סבא שלי גדל באנגליה כילד יחיד, שהתייתם מאביו בגיל צעיר מאוד. הוא גדל בעוני מחפיר. הוא היה פיזיקאי מחונן, וכשבגר הקים בעשר אצבעותיו חברה משגשגת. הוא נישא בגיל 30 לסבתא שלי שהייתה אז בת 20.
הוא אהב לספר על שנות רווקותו הארוכות כשהיה רווק מבוקש, למשל, איך ניסו לשדך לו פעם בחורה יהודיה מסקוטלנד, והוא היה כל כך מזועזע מההתנהגות שלה שהוא אמר בצחוק לשותף שלו לעסקים:
אולי תיקח אותה לעצמך? וכשהשותף שלו נשא אותה לאישה הוא חשב שזו הבדיחה המצחיקה בתבל, גם חמישים שנה אחרי אותה חתונה.
כשהשנים נקפו וגם שנות רווקותי התארכו, סבא היה לוקח אותי שוב ושוב לשיחה, וחוזר פעם אחר פעם על סיפור ההיכרות שלו עם סבתא: איך הוא חיכה שנים ארוכות, וכשהגיע הרגע הנכון סבתא פשוט הגיעה בהשגחה פרטית, בעשערט. נפגשו פתאום במקרה. וגם החתן שלך, הוא היה אומר, יגיע ככה בהשגחה פרטית. חכי ותראי. והוא צדק. הוא כל כך צדק.
בשנה בה התחלתי ללמוד ריקודי בטן - בגיל 23, טסתי לאנגליה לסבא וסבתא. בשבת, בבית הכנסת אחרי התפילה, סבא לקח אותי לפגוש את הרבנית החדשה של הקהילה, אישה חרדית צעירה. הוא הציג אותי בפניה (זו הנכדה שלי מישראל!), וסיפר לה בגאווה רבה שאני לומדת ריקודי בטן. היא הייתה בהלם. הוא, לא שם לב בכלל.
לסבא שלי היה שעון לווייני, שהוא אהב להסביר לנו פעם אחר פעם שזה השעון הכי מדויק בעולם, ושהוא עלה המון כסף. אם השעון פיגר בדקה סבא היה מתעצבן נורא. אהבתי להתגרות בו על הדייקנות האובססיבית שלו, וזה היה מרגיע אותו.
סבא היה מכור לפיזיקה והעריץ את אלברט איינשטיין. היו לו המון רעיונות וחידושים איך הפיזיקה באה לידי ביטוי בתורה, וכל פעם הוא היה עושה לנו, הנכדים, הרצאות פיזיקליות-תורניות נלהבות באנגלית. כמובן שלא הצלחנו לעקוב (פיזיקה? באנגלית?!!), אבל זה לא צינן את התלהבותו, והוא היה ממשיך שעות על גבי שעות להרצות בפאתוס.
בבגרותי, הייתי לפעמים קצת מתגרה בסבא בחיבה. במקום "סבא", נהגתי לכנות אותו בתואר האצולה "סר", ונהניתי כל פעם לראות איך הוא מחייך לעצמו בסיפוק מתחת לשפם. הוא היה מבסוט מזה עד הגג. הוא לימד אותי בגיל צעיר לומר: Jolly good show! Keep a stiff upper lip! סבא היה בריטי ורציני, עם גינונים ונימוסים של בריטים. אגב, זה לא הפריע לו לעשות גרעפס כל יום בארוחת הערב (dinner), וכשסבתא הייתה אומרת לו: סליחה?! הוא היה עונה לה: סלחתי! והיא, הייתה מגחכת כל פעם, כאילו היא לא מכירה את הבדיחה הזו כבר חמישים שנה.
כשהבת הבכורה של סבא וסבתא שלי נפטרה ממחלה, סבא השאיר את זקן האבלות שלו שלושים שנה, עד סוף ימיו. סבא היה רציני ומצחיק, קשוח ומפנק, והיה לנו קשר מיוחד. קראו לו גם פיליפ מוריס וגם שרגא הלוי, והוא היה הסבא הבריטי שלי.
ואהבתי אותו מאוד.
ליצירת קשר, חפשו "חני כהן יהונתן" בפייסבוק.