במקור שלנו כולנו אהובים - תגובה לפוסט המסעיר של השבוע

"וְלִבִּי מְבַקֵּשׁ תִּהְיֶה נִשְׁמַר / תִּהְיֶה אָהוּב וְקָרוֹב / וְתָמִיד תֵּלֵךְ בְּשָׂדוֹת שֶׁל אֱמֶת / בְּשָׂדוֹת שֶׁל שִׂמְחָה וְיֹפִי", אביתר בנאי

חדשות כיפה הדסה סאסי 27/06/19 11:52 כד בסיון התשעט

במקור שלנו כולנו אהובים - תגובה לפוסט המסעיר של השבוע
צילום: הדסה סאסי, סטודיו כיפה

האמת שלא התכוונתי לכתוב על הנושא הזה. בעיקר כי כל פוסט שנכתב בהמשך למשהו שאדם אמר מהדהד ברקע מה אנחנו חושבים על האדם שכתב אותו. אבל פנו כמה ושאלו מה אני חושבת. אולי כי ברמה מסוימת אני מזוהה עם רבי נחמן (קטנתי) אולי סתם כי אני כותבת הרבה באופן כללי. ככה או ככה, גילוי נאות: לא מכירה את האדם באופן אישי, הייתי בשיעור אחד ולא התחברתי. לא בגללו, בגללי. כבר אמרו חכמינו הרבה לפני: ״אין אדם לומד אלא במקום שלבו חפץ״. וכנראה ששם לא היה המקום שלי.

והנה, גילוי נאות נאמבר טו: אני אוהבת את הבורא שלנו. ואני ממש לא יכולה לזקוף את האהבה הזו לזכותי. גדלתי בבית של סבא זצ״ל שהיה דוגמא ומופת לאיך אדם אוהב את כולי עלמא, יהודים, לא יהודים, עם כיפה ובלי ועובד למחייתו בלחלק סנדוויצ׳ים בבתי ספר, כשרוב הפעמים הוא חזר בלי כסף הביתה כי לילדים לא היה והוא היה מחליק על התשלום. איש פשוט. ומצד שני, צדיק. על אמת. כזה שמברך אנשים ומתענה עליהם ושופך עליהם דמעות לפני הבורא והברכות שלו התקיימו.

זו הילדות שלי. סבא שקורא תהילים, לא כ״מונה מרגליות״ כמו שנהוג לומר, אלא באותה מתיקות שבה ילד מכריז בקול שהוא מחלק את הקורנפלקס - אחד לאבא ואחד לאמא ואחד לו. ואני, בתור הנכדה הבכורה לילד הבכור, ראיתי את הדודים שלי, קרי: ילדיו, גדלים סביבי. הם לא היו ״דוסים״, הם היו בני נוער שצעקו והתעצבנו והתעצבו. כל מנעד הרגשות היה שם, וסבא אהב את כולם, גם עם הג׳ינסים הקרועים, וגם עם הגופיות, וגם כשהם חזרו מדווארות בים.

ולכן זכיתי. כי לא משנה מה יאמרו מסביבי על הגישה הזו או האחרת, ולא משנה כמה אני אראה שיש אפליות (ויש) על אם אני מבית ספרדי או אשכנזי, או אם אתה חובש שטריימל או לא, תמיד ישאר לי זכרון הילדות הזה, של אמונה מתוקה בהשם יתברך שהיא מעל לכל דיון שנגוע בפוליטיקה, מגדר, או השקפה.

ועכשיו לחגיגה הגדולה באמת. הסיבה שלשמה התכנסנו, שלא אמצא לה פתרון גם אם אמשיך לטקבק בלי הפסקה. פוליטיקה. מקומות שנגועים בפן אישי ובכסף ובעושר ובקרקס הכבוד. הו, כמה שיש לי לומר על זה. ואני מהמרת שלא רק לי, אלא לכולנו. עבדתי פעם באיזה מקום, לא דתי דווקא, וכשהתחלתי בו הייתי בטוחה שכולם בו הם מינימום אבל המינימום מאמא תרזה, אנשי חמלה שמדברים בטון אוהב ומרגיע.

ומה אני אומר לכם, היו שם פוליטיקות וחנופה שלא נפלו מבית הנבחרים שלנו. או מדרמה אמריקאית מצליחה. תככים, נקמות, מה שאתם רוצים ולא רוצים. אבל הנה האמת - ואולי היא כואבת קצת אבל אי אפשר לברוח ממנה: אם היינו מתוקנים ויפים לא היינו יורדים לפה. אנחנו בני אדם, ובני אדם באו לעולם הזה לעבוד על המידות. מלאכים חיים למעלה, את הָאָרֶץ, כמאמר דוד המלך, ה׳ נָתַן לִבְנֵי אָדָם.

עושר, כבוד, תאוה, קנאה, זה מרוח בפרשות השבוע האחרונות בריש גלי. המרגלים, קורח ועדתו, יו-ניים -איט, הקודקודים הכי גדולים נפלו לזה. לפרשנות אישית, לרצון להיות מכובדים. וזה אצל כל אחד, ובכל מקום, ולצערי הרב מאוד, זה עדיין קיים בעולם שאנשים מחשיבים כ״עולם הדת״. לא מזמן אחותי הלכה לרבנות כדי להרשם לקראת החתונה.

היא ומי שהיה אז ארוסה, לא נראים כמו זוג דתי (לפחות לא כלפי חוץ, כי מה הולך להם בלב-זה שלהם). אחותי האהובה הזו באה מוכנה, וחייכה והיתה הכי סבלנית שרק אפשר, ולמרות כל הנסיונות שלה והסבלנות המופרזת, הבחור שישב שם כנציג הרבנות היה כל כך לא נחמד שהם היו מרחק רגע מלפוצץ את הכל וללכת על חתונה אזרחית.

אני מאוד מאוד מאוד משתדלת לא לחשוף את הבית הפרטי שלי ברשת, יש דברים שהצנעה והשתיקה יפים להם. ודווקא על זה, אחותי שכבר נשואה היום, ביקשה כבר אז, שאכתוב. שאומר לעולם איך נראית הדת מבחוץ. שאסביר, לכל מי שרק יסכים להקשיב, שזה לא פחות מפשע שככה נציגי הדת משקפים אותה. והיא צודקת. בחיי שהיא צודקת. וגם צודקים כל מי שכועסים על הכשרויות השונות ועל המסחרה בכסף. זה מקומם ומכעיס, בעיקר בגלל שהאמת היא - שזו לא הדת. וזה לא הקדוש ברוך הוא. בטח לא הקדוש ברוך הוא שאני למדתי להכיר.

ברור לי שלא כולם יסכימו איתי אולי אפילו לא חלק, אבל הנה, אני שוברת שתיקה: אני לא דתיה בשביל הרבנות. אני לא דתיה כדי שיכניסו אותי לאולפנה כזו או אחרת. ואני גם לא דתיה כדי לקבל כבוד. בבחירה מודעת אני לוקחת עלי בכל פעם עוד ועוד מעול המצוות, ונלחמת על האמונה בימים שהכל נראה כמו תוהו ובוהו וחושך מעל פני תהום, כי בשורה התחתונה אני אוהבת את מי שברא את העולם הזה, ואת המשפחה שהוא שלח לי, ואת האוכל שהוא שם לי על השולחן בכל יום. ושקיעות וזריחות, ופרחים שמתעקשים לפרוח אצלי באדנית גם בחמסין.

ואולי במקום ללהג כל היום על ה״דת״ הזו ועל כל המלחמות שנעשות בשמה, צריך גם להכניס לסדר היום - הדתי והלא - קצת שיח על אלוקות. כי בנוסף לכל מערך המצוות המחייב שלה, יש בה מתיקות ונחמה שמחייה אותי ומרימה אותי ומשמחת אותי בימים שבהם, עם יד על הלב, אני מרגישה שכל מה שבא לי לעשות זה לעמוד על צוק ולזנק למטה.

בתורה שאני מכירה, לא ראיתי שכתוב שאדם צריך לסבול עד זוב דם ולהכות את עצמו. הבורא שעליו גדלתי, הוא זה שאומר ״בני אהובי, מה אני מבקש מכם? אלא שתהיו אוהבים זה את זה ומכבדים זה את זה״. הוא אותו בורא שבכל בוקר אני מתעוררת ומחכה לקטע הזה בתפילה שאני סופסוף אומר ״אהבת עולם אהבתנו״ ואזכיר לעצמי בשם מה אני באה והולכת. ואל תתפסו אותי במילה, זה לא אומר שהוא ״רק״ אהבה. זו אהבה שבאה עם סט מצוות מאוד מאוד מחייב ולא פשוט לביצוע.

אבל וואלה, גם אצל אמא שלי, רוחי, עיני, אני יודעת שהעובדה שהיא אוהבת אותי בלי תנאי, לא אומרת שכדאי שאני אעבור בחדר כשעוד רטוב בדיוק אחרי שהיא ניקתה, או אשב רגל על רגל בסלון בזמן שהיא עמלה במטבח. כמו בזוגיות, כמו בהורות, כמו בכל קשר, אהבה לא מבטלת את החובות. היא באה איתן ביחד. ואז קל יותר לקיים את החובה, כי אני זוכר כל הזמן שבמקור שלי אני אהוב. ומה אם שכחתי? ומה אם אני עסוק בכולי עלמא ולא בעצמי? ומה אם אני עסוק בהלקאה עצמית כל הזמן כי ׳אני לא מספיק׳? מה אם אני שוכח את האהבה? אז איך ממשיכים בלעדיה בכלל. איך כתוב בגמרא, רַחֲמָנָא לִבָּא בָעֵי. זה מה שהקב״ה רוצה, את הלב.

יש פסוק שדוד המלך אומר בתהילים והוא מיישר ומחזיר אותי לתלם כשאני מאבדת את הדרך: ״עִם נָבָר תִּתְבָּרָר וְעִם עִקֵּשׁ תִּתְפַּתָּל״. במילים אחרות, כמו שאתה מתנהג עם הקב״ה - כך הוא יתנהג איתך. זה גם עקרון גדול במידת הביטחון - ככל שיותר תבטח בו, הוא יהיה יותר נוכח. אני יכולה להלחם עד מחר, בממסד, בדרכים שבהן אנשים חיצוניים בוחרים לייצג את הקב״ה עבורי.

רבי נחמן הזהיר כבר לפני מאתיים שנה מכל מיני רבני שקר, ושרלטנים ואנשים שיקראו לעצמם ״רב״ ולצערנו יתגלו כרחוקים מזה, וצריך המון סיעתא דשמיא שמי שנבחר בתור הרב שלנו, אכן יהיה ראוי לשם ולאמון שלנו. זה מופשט מאוד כמובן, ואני מרדדת פה תורות על למשפטים כאילו חד מימדיים, אבל בסופו של יום, חשוב לזכור שלא פחות מ״מי הרב שלי״ השאלה היא ״מי הקב״ה שלי״. באיזה עיניים אני עצמי בוחרת לראות אותו.

וזה לא אומר שזה קל, וזה לא אומר שאני לא עוברת לפעמים עשרות פעמים ביום קשיים נקודתיים שאני זועקת ״אֵלִי, אֵלִי, לָמָה עֲזַבְתָּנִי?י״ או מתכתשת איתו בקרבות חרמה בתוך הלב, ״מה אתה רוצה ממני, מה?״ או במקרה הכי גרוע - שהכי מרסק אותי, אני שואלת ״ייֵשׁ אלוקים בַּמָּקוֹם הַזֶּה? ואָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי...״ וזה אפילו לא אומר שאני מקיימת את המצוות, כל יום, כל היום, כאילו כל אחת היא מתנה.

אבל במקום להתעסק באיך נראה האלוקים שלי בעיני אחרים, אני פשוט מדברת וחיה ונושמת את האלוקים כמו שאני רואה אותו. אוהב ואהוב. ובמילותיו של ר׳ אברהם אבן עזרא, ובלחן של מאיר בנאי - מבקשת: ״וְתַחַת צֵל כְּנָפֶיךָ. תְּנָה נָּא אֶת מְחִצָּתִי״.

 

לכל הטורים של הדסה, היכנסו