למי שלא מכיר, זו תכנית ריאליטי בה גברים ישראלים שחיים בחו"ל מחפשים אהבה בישראל, כזו שתעבור לגור איתם אי שם בעולם. עזבו את העובדה המביכה שכל אחד מהם יוצא עם 4 בחורות במקביל, כולל רגעים אינטימיים- סוג של אחשוורושים של ימינו.
חשבתי לעצמי, השם של התכנית הוא "כמה רחוק", כמה רחוק תלכו בשביל האהבה?
איך אדם יכול לפתח מערכת יחסים כשהוא "בודק" 4 במקביל? לא הייתי קוראת לזה אהבה.
זה יותר כמו לבדוק כמה מוצרים בחנות כדי לדעת איזה לבחור. שום מהות פנימית, שום רגש אנושי.
בתכנית האחרונה אחד מהם שאל מישהי: "רגש יש?"
זה היה נשמע לי כמו רופא ששואל פציינט אם יש לו רגישות לתרופות מסויימות.
וזה הזכיר לי כל כך הרבה מעולם הדייטים שלנו, בו אין ערך לחיבור פנימי של גבר לאשה. הפכנו מבני אדם שרוצים אהבה ומשפחה למפרטים טכניים של מוסדות השכלה, צבע עור, גיל, גובה ומשקל.
לפעמים אנחנו שוכחים שמה שאנחנו מחפשים הוא אדם להזדקן איתו, לחבק בטוב וברע, לצחוק איתו ולחלוק איתו את החיים, את עצמך. חבר אמיתי לפני הכל ואבא לילדים שלך.
היום זו בושה לומר שאת מחפשת אהבה כי מיד יקראו לך לחוצת חתונה, גם אם את כבר בת 30 או 40.
אין בושה בלרצות לאהוב ולהיות נאהב,
להודות בקושי ובדמעות שהכרית סופגת בלילה כשהלב נשבר שוב בפעם המי יודע כמה.
כשמישהו שוב אומר שאת, ומה שאת, לא מספיק טובים בשבילו, למרות שאת חשבת שכן.
להודות באכזבה מהחברות שכנראה חושבות שאת לא ראויה מספיק כדי שהן יכירו לך מישהו.
אין בושה להודות ברצון להיות אמא, למרות שכשאת אומרת את זה את סופגת קיתונות של "את לא מבינה מה זה ילדים וכמה זה קשה" (יש לי 20 אחיינים, בואו)..
תקראו לי פתטית, בלחית, נאיבית ומה שבא לכם-
לי כבר לא אכפת.
מאחלת לכל מי שרוצה ומחפש/ת, למצוא אהבת אמת.