יש לי בעל, ילדים ופרנסה - אז למה אני לא שמחה?

חודש אדר הוא חודש קצת מורכב לי. לא יודעת למה אבל הציווי הזה של להרבות בשמחה דווקא מוריד לי את השמחה, מוריד לי את החשק. אפילו מכניס אותי ללחץ במקום מסוים ולתחושת אשמה.

חברה אמרה לי: "מרבין בשמחה, פירושו להרבות את מה שיש. תסתכלי על הטוב שיש לך, תאדירי אותו, תאמרי תודה על מה שיש לך עכשיו". "תאמינו לי, ניסיתי, באמת. וגיליתי שיש לי הרבה טוב ב"ה: בעל, ילדים, בית, משפחה, בריאות, פרנסה (טפו טפו חמסה) יש כ"כ הרבה דברים טובים להודות עליהם".

אז למה אני לא שמחה? 

"אז למה אני לא שמחה? איזו כפוית טובה אני! אולי משהו בשמחה שלי (או בי) דפוק? אולי אני לא באמת שמחה ביומיום כמו שאני חושבת? אולי הכל זה סתם תחפושת או מסיכה? באלי כבר לבכות. איפה אני ואיפה השמחה? מה קורה איתי?"

כשאני מסתכלת על התמודדויות של נשים שמגיעות אלי לייעוץ, אני רואה שבסוף, למרות השוני, הכל מתנקז לנקודה אחת. לשורש הדברים. אישה אחת יכולה להגיע לייעוץ מיני כי החשק אבד לה, לא משנה כמה היא ניסתה - לישון צהרים, לעשות מקלחת לפני, לקבוע זמן, לזרום ספונטנית, להתחדש בבגד מיוחד - אין, החשק איננו. 

אחת אחרת מגיעה כי האהבה כבר לא מה שהייתה, אין את ההתרגשות, הפרפרים בבטן. הוא ניסה לחזר, קנה מתנות, הם ניסו לצאת לדייטים אחת לשבוע, להשאיר את הילדים אצל הסבא והסבתא ולצאת לנופש, היא כותבת מדי יום 5 דברים טובים עליו - אין, האהבה לא שם. ובתוך כל זה הם מגיעים אלי עם השאלה: מה קורה איתנו? אולי משהו לא בסדר? אולי יש בעיה בנו או בזוגיות שלנו?

חוסר חשק, אהבה שדועכת או שמחה שמתחבאת, הם רק הסימפטום אבל הם לא השורש

התשובה היא שממש לא. בואו נתסכל על הדברים קצת אחרת: רבי נחמן אומר בליקוטי עצות "צָרִיךְ לְכַוֵּן מַחֲשַׁבְתּוֹ לְהִסְתַּכֵּל תָּמִיד עַל הַשֹּׁרֶשׁ הַכֹּל, שֶׁשָּׁם הוּא שֹׁרֶשׁ כָּל הַטּוֹבוֹת וְהַשְּׂמָחוֹת יַחַד" זאת אומרת שאם אנחנו מסתכלים על שורש הדברים, ולא על החלק החיצוני - אנחנו מגיעים אל השמחה.

חוסר חשק, אהבה שדועכת או שמחה שמתחבאת, הם רק הסימפטום אבל הם לא השורש. אם נחזור אל השורש של כולנו, כשנולדנו והגענו לעולם, הכל היה שם: אהבנו, שמחנו, חשקנו. תסתכלו על תינוקות, איך הם שמחים? מלאי טבעיות ואור. פועלים המון על פי החשקים שלהם בלי להתנצל, מרעיפים אהבה. 

מה זו השמחה הזו של תינוקות? שמחה של חיבור. ככל שאנחנו מחוברים לשורש שלנו, למי שאנחנו באמת - אנחנו בשמחה. כשאנחנו שופטים את עצמנו, מאשימים, מבקרים, חושבים כמה אנחנו לא בסדר, אנחנו מתרחקים ממי שאנחנו. 

חוסר החשק, האהבה או השמחה מעידים דווקא על בריאות נפשית ופיזית

בעצם חוסר החשק, האהבה או השמחה מעידים דווקא על בריאות נפשית ופיזית. למה? כי זה קצת כמו אצל פרח. כדי שפרח יגדל אנחנו צריכים לתת לו את התנאים האופטימליים: חום, מים וחמצן. כאשר פרח קמל הוא למעשה מסמן לנו שהתנאים לא מדויקים עבורו. נסו לשער מה היה קורה אם צמח היה ממשיך להיראות במיטבו כאשר הוא לא מוזן? לא היינו יכולים לתת לו את מה שהוא זקוק.

אותו הדבר אצלנו, כאשר אישה מבינה שזה שאין לה חשק או שמחה זה לא כי משהו "דפוק" אלא כי חסרים לה התנאים האופטימליים לביסוס החשק או שמחה. במקום לנסות "לרדוף" כל הזמן אחרי השמחה או החשק אולי נסתכל פנימה וננסה לשאול: רגע, מה חסר לי? למה אני זקוקה? איך אני יכולה להתחבר אל עצמי? ולתת לעצמנו מענה רגשי ופיזי. התשובות כולן אצלנו פנימה.

"וְאָז יוּכַל לִשְׂמֹחַ בְּשִׂמְחָה גְּדוֹלָה מְאֹד מְאֹד. כִּי כְּשֶׁמִּסְתַּכֵּל עַל שֹׁרֶשׁ הַכֹּל שֶׁהוּא כֻּלּוֹ טוֹב, אָז נִכְלָלִין כָּל הַטּוֹבוֹת וְכָל הַשְּׂמָחוֹת יַחַד וּמְאִירִין בְּאוֹר גָּדוֹל מְאֹד:"

בת-חן וייל היא מדריכת כלות, יועצת זוגית ומינית, מנחת סדנאות ומנהלת קהילת "להיות אישה" לנשואות טריות. לתגובות batchen10@gmail.com. להצטרפות לקבוצות הווטסאפ לנשואות צרי קשר במספר 0525445887.