נהגתי לראות בתקופת הדייטים משהו נחמד וקליל, הזדמנות לצאת מהבית ולפגוש אנשים מעניינים. אבל לפעמים, פה ושם, היו פגישות שבהחלט אפשר להגדיר אותן כמרור. יום אחד התקשר אליי קרוב משפחה ואמר שיש לו מישהו בשבילי. הייתי למודת אכזבות ושאלתי בעייפות על הפרטים. האמת, נשמע טוב. הסכמתי.
-
עוד באותו נושאהנקיונות לפסח גרמו לי להיזכר בבחור המתנשא שיצאתי איתו
03/04/23 16:39
אולי הוא ציפה לאיזו יפיפיית-על והנה הוא קיבל אותי
נפגשנו לבליינד-דייט. לא החלפנו תמונות. בית קפה קטן באזור המרכז, שעת ערב מאוחרת, נסחבתי בשתי רכבות, אבל מה זה לעומת הסיכוי לפגוש את בעלי לעתיד. הבחור איחר בעשר דקות. עשר דקות של מבוכה וויכוח פנימי האם להתקשר אליו או שזה יראה לחוץ מדי. החלטתי לא להתקשר, יגיע כשיגיע. רבע שעה אחר כך הוא נכנס ואני, מלאת הקלה, החלטתי להיות נחמדה ולא להגיד כלום.
הוא העיף בי מבט אחד והפנים שלו התעננו. לא נעים. אני לא יודעת מה סיפרו לו עליי, אבל אולי הוא ציפה לאיזו יפיפיית-על והנה הוא קיבל אותי. חוסר הרצון שלו להיות שם זעק למרחוק. הוא הביע אותו בכל תנועה, בכל העוויית פנים, בכל "אוף" שהוא סינן כשהוא התיישב. ישבתי שם וקצת התנתקתי מהסיטואציה, הסתכלתי עליה כאילו מהצד, כי ידעתי שאם אניח לעצמי לחוש את עוצמת ההשפלה מהתגובה שלו אני אפרוץ בבכי בלתי נשלט. אף פעם בחיי לא הרגשתי כל כך לא רצויה.
"נמצא בדייט מהגיהינום"
ניסיתי לפתח שיחה, הוא ענה בתשובות קצרות של כן ולא, בקושי דיבר. המלצרית הופיעה, הזמנו שתיה, ואז שתיקה מביכה שנמשכה ונמשכה ולא ידעתי מה לומר. "אני צריך ללכת לשירותים" הוא אמר לפתע. הנהנתי. הוא נעלם בחלק האחורי של בית הקפה ואני לגמתי מהשוקו והצטערתי שבאתי. בהיסח הדעת הרמתי את הפלאפון וגללתי את הפיד בפייסבוק בזמן שאני מחכה לו שיחזור. הפייסבוק זיהה כנראה שאני נמצאת עם הבחור הזה, באותה דרך קסומה שבה הוא מאזין לנו תמיד, והציע את הפרופיל שלו. מתוך סקרנות נכנסתי לשם, בפעם הראשונה, וראיתי סטטוס טרי ממש מהרגע: "נמצא בדייט מהגיהינום. בנות! אני שוב רווק!".
בהיתי במסך. זה לא ייתכן. מאז שהוא נכנס לא החלפנו אפילו שני משפטים רצופים והוא כבר מכנה אותי "דייט מהגיהינום". ניסיתי להבין למה הוא צריך להיות מרושע כזה, גם אם הוא לא חשב שאראה את הפייסבוק שלו אי פעם, ולמה הוא מרגיש צורך לשקר ככה לכל העולם. הרצתי בראש את המילים הספורות שאמרתי וניסיתי להבין איפה הבעיה. אבל אין שום בעיה. אני פשוט לא נראית כמו איך שהוא חשב שאני אראה. וזו כנראה סיבה להיות גועלי, מה אתם יודעים.
אילוסטרציה צילום: shutterstock
זה היה רגע שכמעט שבר אותי
פחות מדקה אחר כך הוא חזר. אני עוד הייתי חיוורת, סגרתי במהירות את המסך, ניסיתי לחשוב מה להגיד והאם בכלל יש טעם להגיד משהו. "שומעת, קרה משהו, אני חייב ללכת", הוא זרק, ובלי לחכות לתשובה אסף את המפתחות והארנק שלו מהשולחן, השאיר שטר של עשרים שקלים, והלך. בדמיון שלי קמתי וסטרתי לו בדרמטיות, כמו בטלנובלות. במציאות אני שומרת נגיעה, ואני גם לא אלימה, ועד שבכלל חשבתי על זה הוא כבר לא היה שם. קמתי, שילמתי על השתייה שלי ויצאתי בחזרה אל תחנת הרכבת.
זה היה רגע שכמעט שבר אותי. אני זוכרת שבמשך כל הנסיעה הארוכה חזרה הביתה, שעה וחצי בתחבורה ציבורית, חשבתי לעצמי למה אני בכלל צריכה את זה. למה להמשיך עם הסבל הזה. אולי אני אפסיק לצאת לדייטים וזהו, ההשפלה שאני חווה לא שווה את המאמצים והאנרגיה שאני משקיעה. זה היה אמנם אירוע קצה, אבל הוא הגיע אחרי כמה דייטים כושלים בזכות עצמם, ונפלתי לאיזשהו בור של ייאוש.
את התשובה השלילית אפשר לתת גם בטלפון אחר כך
ואז עצמתי את העיניים ושחזרתי את מהלך הערב ההזוי הזה ועלה בי כעס גדול שאין לתאר. סליחה? אני זו שצריכה להרגיש ככה? אני אמורה להפסיק לצאת לדייטים בגלל שבן אדם אחר החליט שיהיה נחמד להשפיל אותי? אין מצב. אני לא נכנעת בקלות כזו. הזדקפתי במושב שלי והחלטתי שלא רק שאני עומדת לצאת לדייט עם בחור חדש בהמשך השבוע, אני גם הופכת את כל הסיפור לבדיחה. לאנקדוטה מצחיקה על בחור מטורלל שלא שווה את הזמן שלי ואותי. שהזמן והכסף שהשקעתי בלהגיע לשם יהוו בשבילי לימוד חשוב לחיים: איך לא להתנהג בדייט.
מאז יצאתי עם עוד הרבה בחורים, ותמיד תמיד הקפדתי שגם אם היה חוסר התאמה בולט, ההתנהגות שלי תהיה נחמדה וחייכנית ומנומסת. גם אם הבחור לא היה הטעם שלי, גם אם השיחה הייתה משעממת, גם אם היה ברור שזה לא מתקדם, לקחתי נשימה עמוקה והמשכתי את הדייט עד סופו, מכבדת את האדם שמולי ואת הסיטואציה הרגישה שאנחנו נמצאים בה. את התשובה השלילית אפשר לתת גם בטלפון אחר כך. קודם כל חשוב להיות בני אדם.
צילום: shutterstock