ימי בין המצרים הם ימים בהם צריך להיזהר זהירות יתר מפני סכנות. המעיין בשולחן ערוך יראה, שמדובר לא רק בסכנות מוחשיות, כמו נחשים או טביעה בים, אלא גם באיומים בעלי אופי על-טבעי: "צריך ליזהר מי"ז בתמוז עד ט' באב שלא לילך יחידי מד' שעות עד ט' שעות, משום שבהם קטב מרירי שולט" (או"ח תקנא, יח). על פי הגמרא, קטב מרירי הוא שד מסוכן, המצוי במיוחד בימים אלה, והמפגש עמו עלול להיות קטלני. פסיקת השולחן ערוך מלמדת שלא מדובר בדברי אגדה או משל בלבד, אלא במציאות ממשית, שיש להתחשב בה הלכה למעשה. וזה לא המקום היחיד בו מתייחס השולחן ערוך למציאותם של שדים. למרות ההלצה הידועה לפיה השדים נעלמו ברגע שפסק הרמב"ם שהם אינם קיימים, מתברר שבספרות ההלכתית המאוחרת הם עדיין שרירים וקיימים. כנראה לא כל השדים הם רמב"מיסטים...
איני יודע עד כמה נחוץ להקפיד על קיומה של הלכה זו בימינו; אבל זו הזדמנות לבחון את השינוי שחל ביחס לקיומם של שדים לאורך הדורות. חז"ל לא "האמינו" בקיומם של שדים, כשם שהאדם המודרני לא "מאמין" בקיומם של גלי רדיו: הם פשוט הכירו אותם, כחלק בלתי נפרד מהמציאות בה חיו. הם נפגשו איתם, שוחחו איתם, ונעזרו בהם בשעת הצורך. דפים שלמים בגמרא מלאים בהוראות ואזהרות כיצד יש להישמר מפגיעתם של שדים, ובתיאורים של הופעותיהם ומעלליהם. לא כאגדות או שמועות, אלא כמעשים שהיו בדידם של החכמים עצמם.
לדתי המודרני, לעומת זאת, גורם הנושא הזה לאי נעימות. כמו האדם המערבי המצוי, גם הוא חונך על צורת חשיבה מדעית ורציונאליסטית, הרואה בשדים ורוחות אמונה טפלה של אנשים פרימיטיביים מזמנים חשוכים. לא נוח לו להודות בכך שאבותינו האמינו בקיומם של יצורים דמיוניים שכאלה. לכן הוא נוטה להתעלם מהדברים, או לשלוף את הסיסמא הרמב"מיסטית הכל-יכולה של "זה לא כפשוטו", ולהציע פירושים מפולפלים לפיהם השדים החז"ליים אינם אלא משל למידות רעות, או משהו כזה. חלילה לו מלהודות בקיומם האפשרי של שדים אמיתיים, שכן אז יזכה ללעג וקלס מצד החברה הנאורה, ומה יהיה עם הדימוי של הדוס המודרני והמשכיל שהתאמץ כל כך ליצור לעצמו...
לדעתי, הנקודה המעניינת פה היא לא האם שדים קיימים, אלא הגישה העומדת מאחורי השלילה האפריורית הזו של קיומם, גם בידי אנשים דתיים. כשחושבים בלי דעות קדומות, אין שום סיבה להכחיש בנחרצות את אפשרות קיומם של שדים למיניהם; סיפורים ועדויות על מפגשים איתם קיימים להמוניהם בכל התרבויות, בכל הארצות ובכל הזמנים, מהעולם העתיק ועד לימינו. כן, גם בעידן המודרני חוויות על-טבעיות לכאורה לא עברו מן העולם; חיפוש קצר באינטרנט יעלה בקלות המוני תיאורים ואירועים לא מוסברים, מחוויות נפוצות של שיתוק-שינה וביעותי לילה, דרך צילומים וסרטי וידיאו למיניהם, ועד לאירועים מסתוריים כמו איש-העש מווירג'יניה, תקרית מעבר דיילטוב, או התגלות הבתולה מפאטימה. ברור שלא צריך להיות אידיוט שמאמין לכל סרטון מפוברק ביוטיוב, אבל מצד שני גם לא צריך להיות אידיוט שממציא הסברים קלושים כמו "הזיה המונית" לכל תופעה בלתי מובנת. לחלק גדול מאותן תופעות נמצא הסבר מדעי משכנע, אולי אפילו לרובן הגדול; אבל אין בכך כדי להוכיח שלכל התופעות יש בהכרח הסבר כזה. אמונה עיוורת בכוחו של המדע להפריך את קיומו של העל-טבעי, אינה מוצדקת יותר מאמונה עיוורת בכל סיפור על תופעה על-טבעית. למדע יש בהחלט הישגים חשובים ומרשימים, אבל לא הכל הוא יודע, וייתכנו בהחלט גם דברים שמחוץ לתחומו הנוכחי. אדרבה, ככל שהמדע מתקדם, כך הוא מתמלא יותר בענווה לגבי מוגבלות יכולתו להכיר את המציאות במלואה.
אז מה מפריע כל כך לאדם הדתי בקיומם של שדים? האם להאמין שיצורים כאלה אפשריים, כל כך שונה מלהאמין בהישארות הנפש, במלאכים - או באלוקים עצמו? מי שמכחיש כל ישות שנראית לו בלתי רציונאלית, מוטב שיבחן את עצמו האם אמונתו הדתית היא אכן כנה, או שמא גם אלוקים עבורו אינו אלא "משל". העולם המערבי פתוח היום יותר לקיומו של המיסטי והעל-טבעי. יהיה מוזר אם דווקא הדתיים יישארו תקועים בפוזיטיביזם מדעניסטי מהמאה ה-19.