לביחד
העלייה לרגל בשלושת הרגלים היא למעשה כנס היהדות הגדול ביותר בשנה. שלוש פעמים בשנה, יודעים כל ישראל, מתקיים מפגש משפחתי ענק. המפגש היהודי-משפחתי אינו מבדיל בין מגזר למגזר, בין כיפה כזאת לאחרת ולכיפות שקופות בכלל.
הוא מחייב את כולם בקורבן. אין עמלקים, לייטים, חרדלים או חילונים. יש יהודים. בלי גדרות ובלי הגדרות.
לשירת הלווים
בעידן של כוכב נולד, דה וויס ואקס פאקטור הבא עלינו לטובה או לרעה, המוסיקה פנתה פנייה חדה אל המקצועיות. אם אתה שר טוב ונראה טוב - מקומך על הבמה. הלווים הביאו את השירה האחרת. בהחלט יתכן שהם שרו טוב וגם נראו טוב, אך מה שהעמיד אותם על הבמה זה לא כשרונם אלא מידותיהם ומעשיהם. בעוד שבני ישראל חטאו, שבט לוי ידע לעצור את עצמו. שבט לוי, אמני הסאונד, העבירו את המוסיקה ממקצועיות לצדיקות. ממוסיקת טראש סלאבית למוסיקה נעימה של עומק.
לחופש הדת
אורך שרוולים, גודל הכיפה, זמן התפילה - הפכו בעיני רבים לדמותו של היהודי הדתי, בעודם אומרים "וכל המרבה הרי זה משובח". או כפי שנהוג לכנות זאת, ההקצנה. יש לא מעט דיונים הלכתיים אולם רבים מהם אינם בין הלכה לבין שאינה הלכה, אלא בין קולא לחומרא. איכשהו הגענו למצב שבו הקולא, מעוגנת וחזקה ככל שתהיה, תחשב כמי שאינה הלכתית. היא לייטית.
במקדש, לעומת זאת, ייחסו חשיבות רבה יותר ל"איש אשר ידבנו לבו". ארסנל של קורבנות הקנו לאדם הדתי את היכולת לשוט בהם, לחיות בתוכם. פעמים שהיה מביא פר מכובד ופעמים שהיה מביא יונה קטנה. פעמים בסל של זהב ולעיתים בסלי זרדים - אך בשני המקרים הוא היה הדתי שהוא, ולא דתי של אחרים.
לקדוש ברוך הוא
בין היתר, גם בשל שחיתות במקום המקודש ביותר, החריב הקב“ה את בית המקדש. היה אפשר לנסות שוב, לנסות לשמר ולהילחם על שמזמן רקב, אך הקב"ה חשב אחרת. האומץ הזה להגיד די, לסגור מוסד מושחת שאיבד את ערכיו במטרה שאולי בעתיד יהיה מי שיביא את האביב - זה משהו שאפשר ללמוד ממנו הרבה. בית המקדש נכשל, אמר רבונו של עולם. היכולת להרוס והאומץ להודות בכישלון, זו יכולת די נדירה בימינו.
לכך אנו מתגעגעים.