סגור

הרב רונן נויברט הלך לעולמו בהפתעה גמורה, אך החותם שהותיר בעם עצום לאין שיעור

הרב רונן היה שקוע עמוק בתוך ההלכה היהודית, בעוד אישיותו ניחנה בפתיחות מחשבתית יוצאת דופן. שילוב זה אפשר לו להרחיב את גבולות הסובלנות הדתית, והכל במסגרת עולם ההלכה המחייב.

הרב שרון שלום
כד בניסן התשפא
,
06 באפריל, 2021 16:19
הרב שרון שלום והרב רונן נויברט ז"ל

הרב שרון שלום והרב רונן נויברט ז"לצילום: בית הלל

ישנם אנשי חלומות גדולים וישנם אנשי ביצוע גדולים; מעטים האנשים שחולמים חלומות גדולים ושיודעים גם איך ליישם אותם בשטח. הרב רונן היה אחד כזה. איזהו מכובד? שאל בן זומא במסכת אבות, וענה: המכבד את הבריות. הרב רונן היה דוגמא לכך. הוא יצר רבנות קשובה ומכבדת. אני הרגשתי זאת מאוד, קיבלתי ממנו אהבה גדולה. בשורות הבאות ברצוני לעלות מספר קווים לדמותו של הרב רונן מתוך נקודת מבט אישית.

אפתח בסיפור שספר לי סבא שלי גדעון דג'ן מנגשה זצ"ל. הָיֹה הָיָה איש אחד שיצא מביתו שבאתיופיה למסע. בדרכו הוא פוגש במראות מוזרים. לאחר מספר ימים הוא הגיע לכפר אחד, ובבית הקברות של הכפר ראה שתי מצבות. על מצבה אחת נכתב "פה נטמן פלוני, מת בן 90 שנה, לא היה". בסמוך  הייתה מצבה נוספת, עליה נחקק: "פה נטמן פלוני, מת בן 30 שנה, היה". הנווד תהה: מת בן 90 שנה לא היה, מת בן 30 שנה היה! כיצד יתכן? את שאלתו הפנה לזקן הכפר.

"האיש שכתוב עליו 'מת בן 90 לא היה'," הסביר הזקן, "זכה אמנם באריכות שנים אבל הוא לא השאיר חותם על המציאות שלנו, חסרונו לא מורגש בקרב הציבור. מנגד, האיש שכתוב עליו שמת בן 30 והיה – הוא אמנם לא זכה באריכות שנים אבל הוא השאיר חותם על חיינו וחסרונו מורגש בכולנו".

 אין ספק שמותו המפתיע של הרב רונן בשיא כוחו מטלטל מאוד ומעלה שאלות על משמעות החיים. כולנו מתים בסוף; מרגע הלידה, בכל יום שעובר אנו מתקרבים אל מותנו. השאלה לפי זה איננה כמות השנים שהאדם חי על פני האדמה, אלא איכותן. הרב רונן השאיר חותם, הוא פעל מתוך שליחות גדולה למשהו גדול.

לראות אדם ולא כיפה

כיום אני משמש כרב קהילת "קדושי ישראל" בקרית גת, בית כנסת שנוסד על ידי ניצולי השואה. לרב רונן יש חלק גדול בכך. כאשר סיימתי את לימודי ההסמכה שלי, ביקשתי באופן טבעי להיות רב של קהילה אתיופית, אלא שתשובתו של ראש המועצה לבקשתי הפתיעה אותי מאוד.

הוא אמר לי: "אני לא יכול לתת לך את המשרה כי אתה לא מספיק שחור." עניתי בתמימות: "אתה יודע שאני ממוצא אתיופי, צבע עורי החום לא מספיק לך?" ואז הוא המשיך בחיוך: "אני לא מתכוון לצבע עור, אני מתכוון לזה (תוך שהוא מצביע על הכיפה השחורה אשר לראשו)." כאשר הוא הבין שלפניו עומד אדם תמים, הוא המשיך ואמר: "צר לי, אני נאמן לציבור שבחר בי."

נדהמתי  מתשובתו. מתברר שהכיפה שלי לא מספיק שחורה. לא הסכמתי לוותר על החירות האישית שלי, גם לא למען משרה עם ביטחון כלכלי. אמרתי בלבי שלא אשוב עוד לפעילות רבנית. כמה שנים אחר כך, ואני הייתי כבר סטודנט לתואר שלישי באוניברסיטת בר אילן, הרב רונן שימש כראש מיזם 'קהילות' ו'צוהר לחגים' בארגון צהר וכראש קשרי החוץ של הארגון. הוא זה שיזם את המינוי שלי לרב קהילה, ובאופן טבעי חיבר ביני לבין קהילת "קדושי ישראל" של ניצולי השואה. הרב רונן ארגן ישיבה עם ברוך קייזלר ז"ל, נשיא בית הכנסת, ואהרון הרשקוביץ שיבל"א ועוד אחרים, ושיתף אותם ברעיון. הם התלהבו. כל הצדדים לא ראו צבע של כיפה או צבע עור אלא את האדם.

הסערה היא הזדמנות

רבים יודעים שספר הלכה שכתבתי, "מסיני לאתיופיה", הצליח לחולל סערה בקהילה בארץ ובעולם, ומספר רבנים אף החרימו אותי. מנגד, היו רבנים שדווקא שיבחו את הספר, בטענה שהוא משמר מסורת אבות. זו הייתה תקופה מטלטלת. הרב רונן לא נבהל ולא עצם עיניים, להפך: הוא פקח את העניים וראה במצב דווקא הזדמנות לעצור ולדון בשאלות עומק בשאלת מקומה של המסורת האתיופית במרחב הפסיקה הרבנית. הוא יזם וארגן כנס מעורר השראה עם רבני בית הלל, בירושלים. הכנס נגע בנקודות חשובות אבל יותר מזה, הוא הוליד אופציה חדשה: לראשונה, ישבו קייסים ורבנים זה לצד זה והצליחו לדון בנושאים הלכתיים רגשים וכואבים.

ראיתי את אהבת ישראל ואהבת כל אדם שבערה בו. אני מוצא דמיון רב בין הרב רונן למשה מנדלסון. כידוע מנדלסון הוא הדמות שמייצגת ביותר את ראשיתו של העידן המודרני בתולדות יהודי אירופה. הרב רונן היה סוג של מנדלסון בשעתו: תבע בפומבי את זכותן המלאה של הקבוצות השונות המרכיבות היום את הפסיפס היהודי. הרב רונן היה שקוע עמוק בתוך ההלכה היהודית, בעוד אישיותו ניחנה בפתיחות מחשבתית יוצאת דופן. שילוב זה אפשר לו להרחיב את גבולות הסובלנות הדתית, והכל במסגרת עולם ההלכה המחייב.

הרב רונן, כמשה מנדלסון בשעתו, לא יכול היה להשלים עם עמדות היררכיות של יהודים כלפי יהודים וגויים או גויים כלפי יהודים. הרב רונן, כמשה מנדלסון, ביקש להנחיל את ערכי היהדות וההלכה בדרך של שכנוע והסברה, מעולם לא שמעתי אותו משמיץ משהו. השמצות אכזריות כלפינו אינן צריכות להיות מוצדקות על ידי תגובה מיליטנטית בחזרה, אלא להיענות באהבה וחיבוק. היו הרבה דברים שלא היו לרוחו – ולמולם הוא האמין בדרכי שלום ודיאלוג.

מנדלסון ידע לדבר בשפתן של הנאורות והסובלנות של האינטלקטואלים הגרמנים הנוצרים, אבל מנגד ידע לדבר בשפתה של המסורת היהודית והוא היה משוכנע בצדקתה. מאז שפגשתי את הרב רונן למדתי להכיר אדם שיודע לדבר כמעט בכל השפות: שפת הצבא מהשייטת, שפת המחשבים, שפת ההייטקיסטים, שפת הצבר הישראלי, שפת היהודי האמריקאי. נוסף כל זאת, כתלמיד חכם בהלכה ובמחשבה הוא ידע אף את שפת ההלכה. הוא ידע לדבר בשפתם של החולמים. והכי חשוב: הוא ידע איך לבצע ולא רק לדבר. הוא ממש היה בולדוזר גדול. עושר של כישורים באדם אחד.

מעוף והנחתה

כל אלה הפכו את הרב רונן לאיש של חיבורים – בין עולם הלכה לעולם החיים, בין דתיים לחילוניים, בין יהודי התפוצות לישראל.

אני זוכר את שיחתנו האחרונה לפני מספר חודשים. התקשרתי לברך אותו על הוצאת ספרו החדש "גשר ההלכה – פסיקת הלכה בדור פוסט מודרני, אתגרים משברים והזדמנויות". היה זה מספר שבועות אחר המהומות האלימות שכללו הצתת שריפות וביזת חנויות בעקבות מותו של ג'ורג' פלויד בוושינגטון. המהומות הללו, באופן מתבקש, העלו את המתח בין יהודים לשחורים בארצות הברית. הרב רונן כבר שוחח עם מספר קהילות יהודיות והעלה בפניהן את האפשרות שאגיע לדון, מהמקום שלי כיהודי ישראלי ממוצא אתיופי, ביחסי יהודים ושחורים בארצות הברית. בקיצור, אדם שהצליח לעוף עם חלומותיו וידע גם להנחית אותם בשטח. כל כך הרבה גדלות לצד ענווה ופשטות.

לפני מספר שנים התארחתי בקהילה בחו"ל. במהלך השבת, בין ההרצאות, ישבתי בביתם של המארחים שלי – משפחת גלדסטון, שבמקרה היו גם חברי קהילת "אוהל ארי" ברעננה. באחת החוברות שהיו בבית, ראיתי תמונה של מיטה זוגית שמתקפלת לכדי מזוודה. התפעלתי מההמצאה. חזרתי ארצה ולאחר חודשים דופק אצלי בבית הרב רונן נוייבירט, ומוסר לי את מזוודת הקסם. משפחת גלדנסטון, שהיום הם גם חבריי, ראו שגיליתי סקרנות והחליטו לרכוש את המיטה ולשלוח אלי בידי הרב רונן. היום אני יודע מה זה לסחוב מזוודה נוספת מחו"ל; הרב רונן עשה זאת בשמחה.

היום אני רב קהילה, חבר ארגון רבני בית הלל, חבר בארגון רבני צהר – לרב רונן יש חלק גדול בכך. הוא תמיד הרגיש את תחושת השליחות; הוא היה שליח. הוא מיד הרגיש שהוא חלק ממשהו גדול. הוא היה רב קשוב, גשר בין עולמות, עם דאגה עמוקה לעם ישראל בארץ ובתפוצות. כולו יוקד באהבת ישראל עם תחושת שליחות מתמדת עם לב רחב ושכל גדול. והכל בשקט ובענווה ללא כל סמנים חיצוניים המעידים היותו רב ותלמיד חכם גדול.

אתגעגע מאוד.

יהי זכרך ברוך חבר ורב יקר.

 

הכותב הוא חבר רבני בית הלל וראש הקתדרה הבין לאומית לחקר יהדות אתיופיה הקריה האקדמית אונו

 

 

 

 

06.04.2021

1. כתבה יפה ומרגשת. אבדה גדולה, גם למי שלא הסכים עם הרב רונן ז"ל (מאיר)

התיאורים על האצילות של הרב רונן, שלא השיב במלחמה גם כשתקפו אותו (כאן ובמקומות אחרים) ממש מעוררי השראה. הלוואי וכולנו נלמד לאהוב ולהעריך כך גם מי שלא חושב כמונו. הפיתוי להשתלח ולהשמיץ מאד גדול, בעיקר לאחר שתוקפים ומשמיצים אותך. אשרי הרב רונן שידע לא לרדת למקומות אלו, והלוואי וכולנו נלמד ממנו. יהי זכרו ברוך.

דווח על תגובה לא ראויה
07.04.2021

2. כואב על האבדה (משה אהרון )

דווח על תגובה לא ראויה
כתבו תגובה
המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר