הקובץ "חוכמה מקדם: סיפורי חכמים מקהילות הספרדים ועדות המזרח" מאת הרב ד"ר חזי כהן, שראה אור לאחרונה בהוצאת ידיעות אחרונות (תל אביב 2016, 263 עמ'), הוא דבר בעתו. זהו מעין ספרות שבחים על חכמים ונשים מיוחדות מעדות המזרח בתפוצות ישראל שונות. פעמים אחדות הבעתי בכתובים אי נחת מכך שכמעט ולא נחשפנו במערכת החינוך הדתית לדמויות חכמים מעדות המזרח. כך ציינתי בין היתר שלא שמענו את שמען של דמויות הוד כגון ה"בן איש חי", וכמעט ולא נודע לנו דבר על חכמי ישראל בטורקיה, בארצות המגרב, במצרים, בסלוניקי, ובאיטליה במאות השנים האחרונות. חסר זה הביאני לגלות עניין מיוחד בדמויות חכמים ונשים מעדות המזרח.
הקובץ בעריכת כהן מביא מתולדותיהם, הנהגותיהם ומעשיהם של שורה נכבדה של אישים, והחומר ערוך על פי ארצות. והנה, לצד קורת הרוח שיש לחוש מהוצאתו של חיבור מעין זה לאור, חיוני להעיר הערות שונות על מנת שישולבו לקראת פרסום המהדורות הבאות. תחילה יש להעיר שתוכן העניינים של הספר הינו כללי ביותר; הוא ערוך לפי ארצות ואינו כולל את רשימת הדמויות עצמן שלהן נתייחדו פרקים בספר. דבר זה מכביד על הקורא שנאלץ לדפדף כדי להתוודע למגוון הדמויות, והימצאות מפתח בסוף הספר אין בכוחה לתקן מצב זה בצורה ממשית. כן המפתח אינו מקיף את מכלול הדמויות המשניות. עולה אף השאלה מדוע לא נכללו בקובץ רבנים מיוון, שכן סלוניקי העמידה שורת רבנים מכובדת, וכן בולטים בהיעדרם חכמי איטליה הספרדים ורבני לבנון.
ד"ר כהן עצמו מקדיש בסיום הקובץ פרק לנושא "בין מעשיות החכמים לבין הסיפור החסידי". בהקשר ל"חוכמה מקדם" נדמה שאפשר להעלות דמיון בינו לבין "אור הגנוז" לבובר, ולמרות ההיקף הרחב יותר של "אור הגנוז" יש מקום לשאוף להגדלת המהדורות הבאות של ספרו של כהן באופן שיקיף רפרטואר מלא יותר של דמויות ומעשים. היבט נוסף שלגביו ראוי ללכת בעקבות "אור הגנוז" נוגע למראי המקומות. ספרו של כהן נעדר כמעט לחלוטין מראי מקומות, ורק במקרים מועטים מובאים ציונים מפורטים בפרקים עצמם. לעומת זאת, בספרו של בובר מצויים מראי מקומות לכל סיפור ומעשה בסוף הספר, ותמהתני ש"חוכמה מקדם" התפרסם בלא מראי מקומות מלאים.
נתייחס עתה לחלק מהחומר על דמויות הנשים ונעיר עליו. לדמותה של אסנת ברזאני שכונתה "התנאית" נתייחד פרק (עמ' 97-98), ובקטעו האחרון מובא פיוט שכביכול חיברה בנושא געגועים לציון ולבניין המקדש. נוסחו נדפס למעשה ב"שבטי ישראל בבית הנשיא בירושלים" (תל אביב תשי"ט, עמ' 182). ואולם במאמרי "נשים יהודיות שחיברו תפילות לכלל ישראל - עיון היסטורי", שהתפרסם בכתב העת "כנישתא", ציינתי שהפיוט הינו למעשה פרי עטו של משורר ספרדי קדום.
הפרק על הרב יהודה עייאש (עמ' 80-81), שכיהן כרב העיר אלג'יר במאה השמונה עשרה, כולל, לאחר הבאת קורות חייו, סיפור מופלא שהתרחש בימיו. סיפור זה מאוזכר לראשונה ב"נחלת אבות" לרב יוסף משאש מתוך כתב יד שהמחבר ראה. עניינו של המעשה בנערה שלא חפצה להינשא אלא להקדיש את זמנה ללימוד תורה. חכמים התנגדו תחילה לדרכה, אולם בעקבות משא ומתן הלכתי עמה, הודו לה וקיבלו את טיעוניה. לפי הנאמר שם זכות לימוד התורה שלה פעלה להגן על העיר ממתקפה של כוחות זרים. אישה זו עלתה לארץ בגיל שישים ונפטרה בהיותה בת למעלה ממאה שנים. הרב משאש מביא בהמשך הישיר שם סיפור נוסף שאירע בתלמסאן, שאיננו מאוזכר ב"חוכמה מקדם", בדבר נערה שביקשה להקדיש את עיתותיה לתלמוד תורה. שני המעשים כאחד הובאו לידיעת הציבור באמצעות מאמרו של פרופ' צבי זוהר, שהתפרסם בשנת תש"ס בכתב העת "פעמים", המנתח סיפורים אלה לפרטיהם. מן הראוי היה להפנות בהערה למאמר פורמטיבי זה.
בחומר על החיד"א מובא קטע תחת הכותר "ציפית לישועה?" (עמ' 196), ובו מסופר שבאחד ממסעותיו ראה החיד"א נשים שניקו, שטפו וצבעו את ביתן בצהרי יום תשעה באב. הוא ראה בכך חילול היום הקדוש, אולם מששמע מפיהן את טעמן, שהן עשו כן בשל ציפייתן לבוא המשיח במועד זה, התיר להן להוסיף ולנהוג במנהג זה. מעשה זה אינו מוזכר בכתביו. הוא מופיע במקומות אחדים בכתובים בדורנו, ולכאורה אין לו מקור כתוב מוקדם יותר. הוא סופר בידי הרב מרדכי אליהו זצ"ל בעל פה כמעשה שהתרחש בקהילת קונסנטין.
והנה, החיד"א מתייחס במקומות אחדים למנהגן של בנות ישראל בתשעה באב לאחר חצות היום לנקות ולסדר את הבית. המקור העיקרי מובא ב"ברכי יוסף" (תקנט, ז) שם הוא מציין שחכמים לא מיחו בבנות ישראל שנהגו כן "ויען שדעתן קצרה וחלושי אמונה אדרבא חיזקו ידיהם לקבוע אמונת הגאולה ולא יתיאשו ח"ו". מנהג זה יסודו בכך שבנות ישראל לא היו בקיאות באמונת הגאולה, ובמקום זאת נקטו במעשים קונקרטיים שביכולתם להשריש בקרבן את אמונת הציפייה לגאולה. נראה לומר שהנאמר ב"ברכי יוסף" אותנטי הרבה יותר מאשר המעשה. יש מקום להרחיב את הדיון בנושא, אולם אין כאן האפשרות להאריך.
בחומר על הרב יצחק נסים מובא קטע שכותרתו "לימוד תורה לנשים" (עמ' 215-216). מוזכר שהרב נסים כתב מכתב לאישה הלמדנית פרחה ששון, שנהגה לשלוח אליו שאלות הלכתיות, ובו הוא מציין שכתב תשובה ארוכה בנושא תלמוד תורה לנשים בצירוף ראיות רבות מש"ס ופוסקים, ראשונים ואחרונים. בהתאם למקורות אלה נשים יכולות ללמוד תורה, והוא מביע את התקווה שהקב"ה יעורר "בלב נשים רבות שיעסקו בתורה, וישפיעו מאור תורתן על סביבתם ובפרט על בני ביתם". מכתב זה נדפס בלשון זו ב"נחלת אבות", שהוא "אסופת תעודות וכתבים מגנזי משפחת ששון" שנדפס בשנת תשס"ז. המכתב עצמו נכתב בשנת תר"צ, דבר שאינו מאוזכר ב"חוכמה מקדם". ככל הידוע תשובתו זו של הרב נסים לא הגיעה לידינו. אולם מעניין לציין שבעיזבונו נמצאה תשובה אחרת בנושא זה משנת תשכ"א, וזכיתי לההדירה ולפרסמה בכתב העת "אקדמות". תשובתו זו של הרב נסים אינה כה ארוכה, ואולם היא כוללת שורה של מקורות ייחודיים המתירים לנשים ללמוד תורה.
קטע נוסף שנטול מ"נחלת אבות" על משפחת ששון נמצא בפרק על פרחה ששון עצמה (עמ' 133-134). מדובר במכתב ששיגר אליה ה"בן איש חי", ובמהלכו מוזכרת השתתפותה בשיעור בגמרא בלונדון בשבת הגדול בשנת תרס"ז. גם כאן ראוי היה לאזכר את מראה המקום.
הרב ד"ר חזי כהן מקדיש פרק לרבנית שמחה צדקה (עמ' 207-209), אשתו של חכם שאול צדקה וסבתו של הרב מרדכי אליהו. במהלך הפרק על הרבנית מוזכר גם שבנה היה הרב יהודה צדקה, ואף לו מוקדש פרק (עמ' 223-225), אולם הרבנית לא מאוזכרת שם כאמו. כן ידוע שה"בן איש חי" היה אחותו של אמה, דבר שאינו מאוזכר. כהן מביא שרשרת סיפורים על הרבנית צדקה, הכמות המרובה ביותר מבין אלה על הנשים. היא מצטיירת כמי שלמדה תורה, פסקה הלכה, הקפידה על תפילה בציבור וכן הייתה אישיות בעלת מידות תרומיות. אפשר לזהות את הסיפורים עליה כנובעים בעיקר מהביוגרפיה של הרב יהודה צדקה, "וזאת ליהודה". חלק נכבד מהם סופרו מפי הרב מרדכי אליהו זצ"ל, ואחדים מהם מובאים גם בספר על הרב "דורש טוב לעמו" לרב שמואל זעפרני. בהקשר זה אפשר לציין עוד שהרב ציון כהן יונתן מג'רבה (עמ' 51-52) היה בן דודו הראשון של הרבנית מזאלה כהן המובאת לאחריו (עמ' 53), אולם לא מוזכר קישור משפחתי זה.
דמויות נשים נוספות מוזכרות ב"חוכמה מקדם", ומכללן אמו של הרב שלמה אליעזר אלפנדרי והרבנית ברכה קאפח. באשר לרבנית קאפח אציין שאני נזכרת בשליחות המצווה שעשיתי כשנתבקשתי להביא אליה אישית תרומה מיהודי מחו"ל, ובהגיעי, בלא תיאום מראש, פתחה בפניי את הדלת וכך זכיתי לשוחח עמה. והנה, בהקשר לדמויות הנשים מעוררות ההשראה המאוזכרות ב"חוכמה מקדם", חיוני גם לומר שמצוי רפרטואר גדול יותר של נשים מיוחדות מעדות המזרח.