מה שבאמת מדהים בחנוכה, הוא לא הנסים והנצחונות הגדולים של מעטים מול רבים, אלא עצם העובדה שהיהודים בכלל יצאו להילחם על אמונתם. העובדה שיהודים רבים כל כך היו מוכנים למות בייסורים נוראיים, ובלבד שלא ישתחוו לפסל או יאכלו חזיר, ולא יבגדו באלוהיהם אפילו מן השפה ולחוץ; שרבים כל כך היו מוכנים לעזוב את בתיהם ואת חיי הנוחות, שלא לדבר על התפנוקים שהציעה התרבות ההלנית, ולבחור בחיים רדופים ומלאי סכנות של לוחם מחתרת - רק כדי להמשיך ולקיים את מצוות ה'.
הרי אילו היתה מתעוררת כיום חלילה סיטואציה דומה, לא היו חסרים לנו תירוצים בשפע להצדיק פשרנות וויתור, כניעה ושיתוף פעולה. מן הסתם היו קמים רבנים וארגונים "קשובים" למיניהם, שהיו חורטים על דגלם לא את "מי לה' אלי" אלא את "כוח דהיתרא עדיף", והיו מוצאים דעות מקילות ונוחות שניתן להסתמך עליהן בשעת הדחק מעין זו. ההלניזם אינו באמת עבודה זרה, ויש בו דוקא ניצוצות חיוביים, בבחינת "יפיפותו של יפת באהלי שם"; פיקוח נפש דוחה את כל התורה, ולדעת ר' אליעזר גם עבודה זרה; עבירות שנעשו ללא כוונה אינן באמת עבירות; רוב העם תומך בהתייוונות, ואסור לצאת נגד רצון כלל האומה; דינא דמלכותא דינא, ואסור למרוד בשלטון ולהתגרות באומות; ועוד כהנה וכהנה פסקים והסברים יפים, משכנעים ובעיקר נוחים. ואז כנראה שהיהדות היתה מפסיקה להתקיים הרבה לפני שחז"ל יספיקו לנסח כללים מעין אלה, או גרוע יותר, היתה מעניקה את שמה לאיזו גרסא מזרח-תיכונית של הלניזם, שהיתה מתקבלת כיהדות האמיתית, המתחדשת והנאורה.
אולי ניצחנו את היוונים בסיבוב הראשון, אבל הם התנקמו בנו בסיבוב השני. יהודים רבים כיום רואים את עצמם מחויבים לדמוקרטיה יותר מאשר ליהדות, או גרוע יותר - מזהים את היהדות עם הדמוקרטיה. אם משהו מפריע להם בניסיון של היוונים להחדיר את ההלניזם לישראל, זו רק העובדה שהדבר נעשה בכפיה, תוך פגיעה בזכויות האזרח ובחופש הפרט של היהודים. אילו לעומת זאת היו היוונים משווקים את תרבותם בחיוך ובמאור פנים, לא היתה למכבים שום הצדקה לצאת ולהילחם נגדם, ולפגוע בהם או במתייוונים; אדרבה, במקרה כזה המכבים היו הרשעים, הפוגעים בזכויות האזרח וחופש הפרט המקודשות. הדמוקרטיה היוונית, שיסודה המחשבתי קשור לריבוי האלילים של דתם, היא זו המכתיבה כיום את המסגרת בה אנו פועלים - והיהדות נאלצת לפעול רק במסגרת חופש הפעולה שהדמוקרטיה מאפשרת לה.
ודמוקרטיה אינה רק צורת שלטון אלא מערכת ערכים, שבמרכזה כאמור זכויות הפרט - או במלים אחרות, אינדיבידואליזם ונוחות. אלה שני עקרונות העל המושלים בנו כיום. ראיתם את הפרסומת המסלידה עם הילד הקטן שמכריז שוב ושוב "את לא מחליטה עלי! רק אני מחליט עלי!"? - אז הילד הזה הוא אנחנו, דמוקרטיים מפונקים שכמונו, שלא מוכנים שמישהו יחליט עלינו ויכפה עלינו דברים. גם לא הקב"ה.
רק תראו על מה אנחנו מתלוננים כיום. לא מזמן כתב רב מסוים על "הקושי הגדול" שיש לצעירים רבים עם המציאות בה האיש מקדש את האשה, ולא להפך. אכן, ייסורים קשים מנשוא. קשים כמעט כמו הדרישה הבלתי אפשרית להימנע מכתיבת הודעות SMS בשבת. או לשמור על הלכות צניעות. או לקום בבוקר לתפילה. או בכלל לעשות משהו שלא בא לי, רק בגלל שכך כתוב בתורה או בשולחן ערוך. מי שאלה הייסורים והקשיים שלו, ככל הנראה לא היה יוצא למרד בשם היהדות. הוא היה מוצא קולות קשובים יותר למצוקותיו, שילטפו אותו ויגידו לו שזה בסדר, שאפשר להיות יהודי טוב גם אם משתתפים באירועי התרבות היוונים, במשחקי הגימנסיון או באקס-פקטור; שאפשר להיקרא דתי גם אם מדי פעם מקריבים איזה פר לאיזה פסל, או איזו נערה לאיזה אליל-זמר, וגם אם משתחווים לכמה כוכבי-שמים או כוכבי-קולנוע. ומי שרוצה להיות מכבי דווקא, יכול לצפות בקרבות הגבורה שלהם באיצטדיון, מול קבוצות כדורגל וכדורסל אחרות. או סתם לשתות בירה. העיקר לא להילחם ולא להרביץ לאף אחד.
אז כשאנו חוגגים את חנוכה, עלינו לזכור להודות לה' לא רק על נצחונם של המכבים, אלא גם על נצחונם של היוונים, שמאפשר לנו להתייחס לחנוכה כאל חג נעים וחביב של נרות וסופגניות - במקום כאל קריאה למסירות נפש לוחמת ובלתי מתפשרת על האמונה.