א. קירוב מיתה.
במסכת עבודה זרה (יח ע"א) מובא הספור המפורסם ברבי חנינא בן תרדיון: "מצאוהו לרבי חנינא בן תרדיון שהיה יושב ועוסק בתורה ומקהיל קהילות ברבים, וספר תורה מונח לו בחיקו. הביאו וכרכוהו בספר התורה והקיפוהו בחבלי זמורות והציתו בהם את האור, והביאו ספוגים של צמר ושראום במים והיניחום על ליבו כדי שלו תצא נשמתו במהרה… אמרו לו תלמידיו… אף אתה פתח פיך ותכנס בך האש. אמר להם: מוטב שיטלנה מי שנתנה ואל יחבול הוא בעצמו. אמר לו קלצטונירי (השומר): רבי, אם אני מרבה בשלהבת ונוטל ספוגים מעל לבך, אתה מביאני לחיי העולם הבא ? אמר לו: הן… מיד הרבה בשלהבת ונטל ספוגים של צמר מעל לבו, יצאה נשמתו במהרה. אף הוא (השומר) קפץ ונפל לתוך האור. יצאה בת קול ואמרה רבי חנינא בן תרדיון וקלצטונירי מזומנים הם לחיי העולם הבא". מעצת תלמידיו: "פתח פיך ותכנס בך האש", נראה לכאורה שהדבר מותר, וזה ממש קירוב מיתה. (בעוד שנטילת הספוגים עם המים הם הסרת מונע) ולכן כנראה שרבי חנינא סירב, ואין לנו כל ראיה שמותר לאדם לקרב את מיתתו. מאידך גיסא, לרומאים עצמם שדנו אותו למיתה, ודאי מותר לאמר להם לברור לו מיתה יפה וללא יסורים. ולכך יכול היה רבי חנינא להסכים לעצת הקלצטונירי ולזרזו להרבות בשלהבת ולהוציא הספוגין.
ב. להתפלל כדי שימות.
לרבי חנינא בן תרדיון מותר היה לאשר לגוי להרבות את האש, כי רבי חנינא לא עשה מעשה בידים. האם מותר לחולה להתפלל על עצמו שימות ? כלום מותר לאחרים להתפלל על החולה שימות ?
במסכת כתובות (קד ע"א) מסופר על המאבק הגדול שניהלו תלמידי רבי יהודה הנשיא על חייו, שגזרו תענית והרבו בתפילה כדי שלא ימות. ולהלן: "סליקא אמתיה דרבי לאיגרא. אמרה: עליונים מבקשים את רבי, ותחתונים מבקשים את רבי, יהי רצון שיכופו תחתונים את העליונים. כיון דחזאי כמה זימנין דעייל לבית הכסא… וקמצטער, אמרה, יהי רצון שיכופו עליונים את התחתונים, ולא הוו שתקו רבנן מליבעי רחמי. שקלא כוזא שדייה מאיגרא לארעא, אישתיקו מרחמי, ונח נפשיה דרבי". האם ניתן ללמוד מאותה שפחה שמותר לבקש רחמים על אדם שימות ? או שמא אדרבה, מכך שרבנן המשיכו לבקש רחמים יש ללמוד ההיפך. ומדוע איפא לא גערו בה, משום שלא רצו להפסיק אף רגע מתפילתם.
אכן בסוגיא אחרת מצאנו שחכמים התפללו כן. מסופר במסכת בבא מציעא (פד סוף ע"א) שכאשר מת ריש לקיש שהיה חברותא של רבי יוחנן, לא נמצא חברותא ראוי אחר, היה רבי יוחנן:"אזיל וקרע מאניה וקא בכי ואמר: היכא את בר לקישא… והוה קא צווח עד דשף דעתיה (רש"י: נעקרה ממנו דעתו ונשתטה). בעו רחמי עליה ונח נפשיה". מפורש שמותר להתפלל על אדם שימות, ואולי לא רק שמותר, אלא אף שצריך. וכן אכן כתב הר"ן (נדרים מ תחילת ע"א): "פעמים שצריך לבקש רחמים על חולה שימות, כגון שמצטער על החולה בחליו הרבה, ואי אפשר לו שיחיה. כדאמרינן
בפרק הנושא (כתובות קד ע"א, הובא לעיל) דכיון דחזאי אמתיה דרבי… אמרה: יהי
רצון שיכופו העליונים את התחתונים, כלומר דלימות רבי".
אכן, בשו"ת ציץ אליעזר (חלק ט סימן מז) התקשה בכך: "חולה זה שחייו אינם חיים ושואל את נפשו למות מרוב היסורים רחמנא לצלן, כשיקרה שיתקוף עליו עלמא טובא ביום שבת קדש, האם לא נתיר לחלל עליו את השבת בכל מה שנוכל כדי להשיבו לתחיה לחיים המרים שלו ולו אפילו לכמה שעות או אפילו פחות מזה ? והרי כך היא הלכה פסוקה בגמרא יומא דף פג, פה וברמב"ם פרק ב מהלכות שבת הלכה יח, ובשולחן ערוך סימן שכט סעיף ג דאפילו מצאוהו מרוצץ שאינו יכול לחיות אלא לפי שעה מחללים עליו את השבת… והאם חיי השעה האלה שיאריכו לו, לא מלאים יסורים הם ? … והדין הזה הוא פשוט אפילו אם החולה בעצמו יצעק הניחו לי ואל תגישו לי שום עזרה כי נבחר לי המות. אם כן מכל זה ראיה חותכת שגם חיים מרים כאלה לא העלינו. ואיך נוכל איפוא לבוא ולהכריע… שמותר להתפלל לקיצור חיים אלה?
לעומתו הגאון רבי שלמה זלמן אויערבך זצ"ל (מנחת שלמה סימן צא אות כד) אינו רואה כל סתירה בין הדברים: "אפילו אם החולה מצטער הרבה באופן כזה שמצד ההלכה מצוה לבקש עליו שימות… מכל מקום גם באותה שעה שמבקש ומתפלל לה' שהחולה ימות, חייב הוא להתעסק בהצלתו ולחלל עליו את השבת אפילו כמה פעמים". היינו מותר לבקש עליו שימות, אבל כיון שחיים ומוות בידי ה', כל עוד לא נלקחו חייו, מצוה להלחם עליהם, אפילו בחילול שבת, כדי שימשיך לחיות.
ג. הסרת מונע.
במסכת סוטה (מו ע"א) מסופר על העיר לוז "שבא סנחריב ולא בלבלה, נבוכדנצר ולא החריבה, ואף מלאך המות אין לו רשות לעבור בה. אלא זקנים שבה בזמן שדעתם קצה עליהם יוצאים חוץ לחומה והם מתים". נראה שהדבר מותר, לפי שהגמרא מספרת על כך כדבר פשוט. הכיצד, והלוא הם מביאים על עצמם את המות ? צריך לאמר שאותם זקנים מרגישים שהגיעה שעתם, אלא שעצם שהותם בעיר מונעת מהם את המעבר לעולם שכולו טוב, וממילא הם רק מסירים את המונע. (ומכל מקום אם זה מותר, כל שכן שמותר להתפלל לה' שימות).
כיוצא בזה מצאנו בילקוט שמעוני (פרשת עקב, רמז תתעא): "מעשה באשה אחת שהזקינה הרבה ובאה לפני רבי יוסי בן חלפתא. אמרה ליה: רבי, הזקנתי יותר מדאי, ומעכשיו חיים של נוול הם, שאיני טועמת לא מאכל ולא משקה, ואני מבקשת להפטר מן העולם. אמר לה: מה מצוה את למודה לעשות בכל יום? אמרה ליה: למודה אני, אפילו יש לי דבר חביב, אני מנחת אותו ומשכמת לבית הכנסת בכל יום. אמר לה: מנעי עצמך מבית הכנסת שלושה ימים זה אחר זה. הלכה ועשתה כן, וביום השלישי חלתה ומתה". נמצא שהדבר מותר, ואם כן גם לצאת מחוץ לעיר, לזקני העיר לוז מותר (וגם להתפלל שימות מותר, וגם להפסיק תפילת אחרים בגרמא).
בספר חסידים (סימן תשכג) כתב: "אין גורמים לאדם שלא ימות מהרה. כגון שהיה אחד גוסס, והיה אחד קרוב לאותו בית חוטב עצים, ואין הנשמה יכולה לצאת. מסירים החוטב משם, ואין משימים מלח על לשונו כדי שלא ימות (ואם גוסס אומר: איני יכול למות עד שישומוהו במקום אחר, אל יזיזוהו משם". וזה מטעם אחר, שהוא איסור הזזת גוסס, משום שבכך מקרב את מותו).
עוד כתוב שם (סימן רלד) : "עת למות, למה הוצרך קהלת לומר כן ? אלא כשאדם גוסס, כשנפש אדם יוצאת, אין צועקים עליו (כדי) שתשוב נפשו, כי אינו יכול לחיות כי אם מעט ימים, ואותם ימים יסבול יסורים". (מכאן שאין לחבר מכשיר החייאה לגוסס שאיבד הכרה).
ד. ספרי הפסיקה.
בשלטי הגבורים (מועד קטן טז ע"ב באלפס): "נראה לאסור מה שנוהגים קצת אנשים כשהמת גוסס ואין הנשמה יכולה לצאת ששומטים הכר מתחתיו כדי שימות מהרה. שאומרים כי יש במיטה נוצות של עופות שגורמים לנפש שלא תצא… ורבותי חלקו עלי, והרב רבי נתן איש איגרא ז"ל כתב על זה להתיר. אחר כמה שנים מצאתי בספר החסידים (הנ"ל) סיוע לדברי… אמת כי דברי ספר חסידים צריך עיון… אלא שיש לתרץ הכי ולומר דודאי לעשות דבר שיגרום שלא ימות מהרה הגוסס - אסור, כגון לחטוב עצים שם כדי שתתעכב הנשמה לצאת, או לשים מלח על לשונו שלא ימות מהרה, כל זה אסור… וכל יוצא בזה שרי להסיר הגרמא ההוא. אבל לעשות דבר שיגרום מיתתו מהרה אסור. והלכך אסור להזיז הגוסס ממקומו ולהניחו במקום אחר כדי שתצא נשמתו. והלכך אסור נמי לשים מפתחות בית הכנסת תחת מראשותיו של גוסס כדי שימות מהרה, כי גם זה ממהר יציאת נפשו". ולפי זה נראה שמותר לשמוט הכר, היינו לא משום קירוב מיתה בסילוק הכר, אלא קירוב מיתה בטלטול החולה.
אכן כך עולה מן האחרונים. הרמ"א (יורה דעה סימן שלט סעיף א) פסק: "אסור לגרום שימות מהרה, כגון מי שהוא גוסס זמן ארוך ולא יוכל להפרד אסור להשמיט הכר והכסת מתחתיו מכח שאומרים שיש נוצות מקצת עופות שגורמים זה. וכן לא יזיזנו ממקומו, וכן אסור לשים מפתחות בית הכנסת תחת ראשו כדי שיפרד, אבל אם יש שם דבר שגורם עיכוב יציאת הנפש כגון שיש סמוך לאותו בית קול דופק חוטב עצים, או שיש מלח על לשונו ואלו מעכבים יציאת הנפש, מותר להסירו משם דאין בזה מעשה כלל, אלא שמסיר המונע". והלבוש הקשה מאי שנא הסרת הכר מהסרת קול דופק ומלח, הלוא שניהם רק הסרת המונע. והשיב הש"ך (סק"ז) :"הכא אין האיסור משום הנוצות, אלא האיסור הוא מפני שמתנועע הגוסס. וכן כתבו הדרישה והב"ח ". וכן כתב הט"ז (סק"ב) לגבי הסרת הכר מחמת הנוצות: "דאף על גב דמטעם זה יש היתר לעשות כן, דהא אין עושה קירוב מיתה אלא מסיר מונע יציאת הנפש, מכל מקום כאן אסור, כיון שעל ידי זה מזיז את גופו, והוה קירוב מיתה בידיים. אלא דקשה לי למה התיר הסרת מלח מעל לשונו, והלוא גם שם מזיז פיו… ועל כן נראה שאין לנהוג היתר בהסרת מלח". והש"ך (נקודות הכסף שם) השיב לו: "נענוע קל כזה לאו כלום הוא". נמצא ממש כדברינו, הסרת מונע של יציאת הנפש מותרת פרט למקרה בו לצורך הסרת המונע יש לטלטל את הגוסס שזה אסור.
ה. טיפולים כיום
על סמך כל הכתוב לעיל דנו הפוסקים לגבי טיפולים ותרופות הניתנים כיום. ואלה מסקנות הרב משה הרשלר (הלכה ורפואה חלק ב עמוד לג): "אם ימנע ממנו הזנה או תרופות חיזוק שהם מצרכי האדם וימות תוך חלישות דעת. כיון שמניעתו זו גרמה הרעת מצבו, או שמונע הקלת נשימתו… כל אלו גרימת עבירת רציחה". כך כתב גם הגרש"ז אויערבך זצ"ל (שם עמוד קלא) וכך כתב בשמו פרופסור אברהם סופר (שם עמוד קפח, נשמת אברהם יורה דעה עמוד רמו) : "למשל חולה הסובל
מסרטן מתפשט והוא קרוב למיתה, על אף שיש לו יסורים וכאבים קשים אסור להפסיק לו או למנוע ממנו חמצן או כל מזון או נוזל מזין אחר שלהם הוא זקוק. אם הוא סובל מסכרת, אין להפסיק את מתן האינסולין כדי שימות מהר, אין להפסיק מתן דם או כל תרופה אחרת כגון אנטיביוטיקה הדרושה לטיפולו". ודומה שזו גם דעת הגר"מ פינשטין זצ"ל (אגרות משה חושן משפט חלק ב סימן עה אותד): "בדבר חולה גדול שלדעת הרופאים לא יחיה אלא רק שבעה ימים או פחות, ונחלה בעוד מחלה מסוכנת כמו בדלקת ריאות… פשוט וברור שמחויבים לרפאותו במה שאפשר ממחלתו השניה, אף שלית ליה רפואה למחלה האחרת".
לעומת זאת, גבי תרופות פחות בסיסיות, כתב הרב הרשלר (שם): "בגוסס שמצד מצבו הבריאותי עומד למות, וכל הפעולות אינן יכולות להחזירו לחיים תקינים או להמשך חיים אפילו חולניים, אלא שהן עשויות להחזיקו ולעכב מיתתו על ידי אמצעים מלאכותיים. נראה שאין חיוב בזה להמשיך בזה, שאין זה בחיובי הצלה ופקוח נפש. ומשעה שהרופאים נתיאשו אחריו אין חיוב בזה להמשיך בטיפולו, שאין בזה השבת גופו… וכיון שאין חיוב להאריך בצורה מלאכותית זו את חייו, אין במניעתו איסור… ויש להדגיש… דהיינו שאף אחר המאמצים אם ימשיך לחיות קצת, בכל זאת לא יחזור להכרה ולתודעה שלו, אלא ימשיך לחיות מחוסר הכרה, דאז אין חשיבות לחייו, שבודאי ימות, וגם חייו הקצרים אינם חשובים לדין חיוב הצלה. אבל אם על ידי מאמצי הרופאים יחזור להכרה ויכיר את הסביבה, ואולי גם יכיר את מצבו, אף שאין לו אלא חיי שעה, חייבים להצילו ולעשות כל המאמצים להמשיך את חיותו, שחיי שעה חשובים לחלל עליהם את השבת כמו שכתבו התוספות (נדה נד ע"ב)… שברגע אחד אפשר לתקן הרבה… ולפי זה לא מצאנו לפטור מחיוב הצלה, ואדרבה כיון דמחלל שבת עליהם, שמע מינה שחייב בהצלה".
הגרא"י וולדנברג (ציץ אליעזר חלק יד סימן פ) מתנגד לקביעה זו וסובר שיש לעשות הכל כדי להאריך את חייו של הגוסס, אפילו אם מדובר בחיי שעה מלאים יסורים. ברם הוא כמעט דעת יחיד. הגרי"ש אלישיב שליט"א סבור כהרב הרשלר שאפשר להמנע מלתת טיפול לגוסס אם המשך חייו הם חיי שעה ביסורים. הוא אינו מתנה זאת בכך שהחולה לא יחזור להכרה מלאה (כדעת הרב הרשלר) אלא אדרבה, לדעתו אם החולה יהיה חסר הכרה, יש לטפל בו כיון שאז אינו מרגיש ביסורים, ורק אם החולה יהיה בהכרה והוא גם מבקש שלא להמשיך בטיפולים כדי שלא יסבול, אז ניתן להמנע מטיפול (נשמת אברהם חלק ד עמוד קנג).
הגר"מ פינשטין זצ"ל קיצוני לכיוון ההפוך, בכל מקרה של חיי שעה מלאי יסורים, מותר להמנע מטיפול, ואף אסור לטפל (אגרות משה יורה דעה חלק ב סימן קעד): "כיון שאינו לרפאותו, אלא להאריך חיים איזו שעה, אם חיי השעה שיחיה על ידי האמצעים של הרופאים יהיה ביסורים – אסור… דמסתבר דזהו הטעם שמותר להסיר דבר המעכב יציאת הנפש כשאין בזה מעשה… שהוא משום היסורים. ואם היה מותר לעשות אמצעים להאריך חיי שעה אף כשיהיו לו יסורים, איך היה שייך להתיר להסיר דבר המעכב יציאת הנפש? … אלא ודאי דאסור לעשות אמצעים להאריך חיי שעה באופן שיהיו יסורים". ולכן פסק (תחומין ה, עמוד 214): "באינשי כי האי גוונא, שהרופאים מכירים שאי אפשר לו להתרפא ולחיות ולהאריך ימיו כמו שהוא נמצא עתה ביסורין. אין ליתן לו מיני רפואות אלא יניחום כמו שהם". אכן בתשובה אחרת (חושן משפט, חלק ב סימן עה אות א) לא כתב איסור כי אם: "כשאי אפשר אלא להאריך ימי חולה ביסורים, צריך להודיע זה לחולה ולשאול ממנו אם רוצה שיתנו לו רפואה דסמים אלה, שאם בחיי היסורים רוצה יותר
ממיתה, צריכים ליתן לו. ואם אין החולה רוצה לחיות ביסורים, אין ליתן לו סמי רפואה אלו".
הגרש"ז אויערבך זצ"ל לא כתב שאסור להאריך חיי החולה, אלא שמותר לעשות כן, ואף אולי בהסתיגות מסוימת, וכך כתב (הלכות רפואה חלק ב עמוד קלא) : "מסתבר שאם חולה סובל מכאבים ויסורים גדולים, או אפילו סבל נפשי חזק מאוד, חושבני שאוכל וחמצן לנשימה חייבים ליתן לו גם נגד רצונו. אבל מותר להמנע מתרופות הגורמות סבל לחולה, אם החולה דורש זאת. אולם אם החולה ירא שמים ולא נטרפה דעתו, רצוי מאוד להסביר לו שיפה שעה אחת בתשובה בעולם הזה מכל חיי העולם הבא".
פרופסור סופר (הלכה ורפואה שם עמוד קפט, נשמת אברהם שם עמוד רמו) כותב בשמו: "אין כל חיוב לטפל בחולה כזה בצורת "קום ועשה" כשהטיפול עצמו יגרום לו סבל רב בנוסף ליסורין, כשהטיפול הוא מחוץ לגדר השיגרה, וכשאין לצפות אלא להארכת חייו במידת מה, ולא לריפוי מחלתו היסודית, ובמיוחד אם גם החולה אינו מסכים עקב הכאבים הקשים או הסבל הרב". והוסיף גם כי: "חולה כזה שהפסיק לנשום או שליבו הפסיק לפעום, אין כל חיוב לנסות להחיותו, להאריך את חיי השעה שלו, אם זה יוסיף יסורים על יסוריו".
כדברי הגרש"ז אוירבך זצ"ל נהוג לפסוק, וכך סיכם זאת פרופסור שטינברג באנציקלופדיה הלכתית רפואית (ערך נוטה למות, עמודים 403-409):
"באופן עקרוני יש חובה להמשיך בכל הטיפולים הממלאים צרכים טבעיים של החולה כגון: אוכל, שתיה וחמצן. או טיפולים יעילים לסיבוכים שכל חולה אחר היה מקבל אותם, כגון: אנטיביוטיקה לדלקת ריאות, או דם למצבי דימום חרוף. דבר זה חייבים לעשות גם נגד רצונו של החולה. מאידך, אין חיוב לטפל באמצעים שמיועדים למחלה היסודית או לסיבוכים קשים שברור שהחולה ימות מהם, ואין הטיפולים באים אלא להאריך את החיים במידת מה, אבל אין כל סיכוי שטיפולים אלו יביאו להחלמה ולריפוי. ובודאי אם הטיפולים הללו יגבירו את הכאב והסבל, ובודאי אם אין החולה מסכים לכך. בהגדרות אלו כלולים החייאה, הנשמה, ניתוחים, דיאליזה, כימותרפיה, הקרנות וכיוצא באלה.
אכן, אם הגיעו הרופאים למסקנה שאפסו כל הסיכויים להציל את חיי החולה, למרות מאמצים טיפולים מירביים ביחידה לטיפול נמרץ… ומותו על פי מהלך מחלתו צפוי בתוך זמן קצר מאוד, ודוקא בתנאי שהרופאים מעריכים שהחולה סובל, יש הסבורים (הגרש"ז אוירבך והגר"ש וואזנר) שמותר להמנע, לשנות או להפסיק אבחונים וטיפולים שונים, בתנאי שבפעולות אלו לא ימות החולה מיד, אף שבעקבות הפעולות הוא ימות ממחלתו בתוך מספר שעות, ובתנאי שהשינויים יתבצעו באופן הדרגתי תוך ביקורת ומעקב אחר מצבו של החולה לאחר ביצוע השינויים… ואפילו אם יש ספק שהפעולה תביא למותו המיידי של החולה, אסור לעשות זאת. לפיכך יש להמנע מלהתחיל כל טיפול חדש שיאריך את חיי הסבל של החולה ללא תוחלת כולל טיפול אנטיביוטי וכיוצא בו, יש להפסיק לבצע בדיקות שונות כגון בדיקות דם… הואיל והחולה סובל ואין בבדיקות אלו שום תועלת. אין צורך להמשיך ולנטר (לבדוק לחץ דם, קצב לב ורווי החמצן) את החולה במצב זה, למרות שדברים אלו נעשים באופן אוטומטי במכשירים המחוברים לחולה מקודם".