במאמרו של הרב יוני לביא מבקר הוא את נאום הבכורה של ח"כ רות קלדרון, המהווה דוגמה קטנה לתופעה רחבה "של בתי מדרש חילוניים (כדוגמת עלמא, אלול, ישיבת בינה ועוד)", משני כיוונים עיקריים: הראשון הוא פירוש המקורות - האם באמת כל אדם (ובכלל זה גם אדם שאינו שומר תורה ומצוות) רשאי להציע פירושים חדשים למקראות ולדברי חז"ל כפי הנראה בעיניו?
הביקורת השנייה המושמעת היא על לימוד שלא לשמה - האם לימוד התורה החילוני הוא לא בבחינת לימוד שלא על מנת לעשות (שהרי הם לומדים תורה שלא מתוך מגמה לקיים את הנלמד במובן ההלכתי), וביחס ללומד שלא על מנת לעשות נאמר במפורש: "נוח לו שנהפכה שליתו על פניו ולא יצא לאויר העולם" (ויקרא רבה לה, ז).
באשר לעניין הראשון (פירוש המקורות) נראה לי בבירור שיש להבחין בין פירושים חדשים למקרא שמנוגדים לפרשנות המסורתית לבין פירושים לאגדות חז"ל. ח"כ רות קלדרון עסקה בנאומה באגדת חז"ל, בסיפור התלמודי על אודות רב רחומי ואשתו (כתובות סב, ע"ב).
האם בפרשנותה סתרה היא את הפרשנות המסורתית? האם בכלל ניתן לדבר על פרשנות מסורתית אחידה בהקשר לאגדות חז"ל? ובכלל האם פירושו של פרשן תלמודי לאגדה כלשהי בהכרח נכון יותר מפירושו של חוקר תלמוד (או של לומד תלמוד)? דומני כי התשובה לכל השאלות הנ"ל היא שלילית.
על זאת יש להוסיף את העיקרון של "שמע האמת ממי שאמרה". לפיכך, גם אם יצויר כי יש כאן פירוש חדש לכאורה, הרי שכל דבר ראוי להיבחן לפי מידת האמת שלו וללא קשר למי שאמרו.
בנוגע לעניין השני (לימוד שלא לשמה) יש לציין כי ראשית, יש מחלוקת בין החכמים בשאלה האם ראוי או מותר ללמוד שלא לשמה. לדעת רבי יוחנן (בעל המאמר הנ"ל כי "הלמד שלא לעשות נוח לו שנהפכה שליתו על פניו...") אכן לא ראוי ללמוד שלא לשמה, והעושה כן ראוי היה אילו לא היה נברא וממילא לא היה למד כלל.
אך לעומתו סוברים אמוראים רבים כי ראוי ללמוד אף שלא לשמה; בין אם משום שמתוך שלא לשמה - יבוא לשמה (פסחים נ, ע"ב), בין אם משום שהמאור שבתורה יכול להחזיר את האדם למוטב (ירושלמי חגיגה א, ז, עו ע"ג), ובין אם משום שיש ערך ומעלה בלימוד תורה הגם אם נעשה שלא לשמה (ירושלמי חגיגה ב, א, עז ע"ג). מבין האמוראים הרבים שתומכים בלימוד שלא לשמה ניתן למנות את החכמים הבאים: רב (פסחים נ, ע"ב); רבא (שם); רב הונא (ירושלמי חגיגה א, ז, עו ע"ג), ועוד.
שנית, לימוד תורה חילוני אינו בהכרח לימוד שלא על מנת לעשות. אמנם, לרוב, אין כוונת הלומד החילוני ליישם את ההלכות הנלמדות. ואולם בתורה מצויים גם ערכים רוחניים ומוסריים שאותם עשוי הלומד (כל לומד!) ליישם.
ביחס למי שלומד תורה אך "בועט באביו ובאמו וברבו ובמי שהוא גדול ממנו בחכמה ובמנין" אומר רבא כי "נוח לו שלא נברא" (ברכות יז, ע"א), שכן הוא אינו מיישם את לימודו (ובכלל זה את הציווי לכבד הורים). לאור דבריו, דומני שניתן לקבוע כי אם התורה משפיעה על התנהגותו של הלומד (הגם אם אינו מוגדר כדתי) ובזכותה נהיה האדם טוב ומוסרי יותר - אזי ראוי גם ראוי שבא לעולם ולמד תורה.
הכותב הינו חבר "נאמני תורה ועבודה"