האירועים של הימים האחרונים של שריפות ענק בישובים בכל רחבי הארץ אמורים לעורר אותנו למחשבה: מהי המשמעות האמונית של האירועים?
לאירועים אלה יש סיבות גלויות וריאליות, החל מהסיבה המדעית מטאורולוגית: היעדר משקעים, יובש ורוחות חזקות שמהווים תשתית אופטימלית להתפתחות שריפות, וכלה בסיבה הביטחונית: ההצתות כפעולה מלחמתית לאומנית, מצד אויבינו, שהיא חלק ממלחמת העצמאות שלנו שעדיין לא הסתיימה. לכאורה אלו הסיבות הבלעדיות להיווצרותם.
האם במצב כזה נכון וראוי לחפש גם פן אמוני של האירועים? לראות בנסיבות הגלויות והריאליות רק אמצעי לאיתות אלקי לנו, שקורא לנו לחשוב, ואולי אף למצוא, מה הם אמורים לומר לנו?
אם היו נביאים בימינו לבטח, הם היו יכולים לגלות את אוזנינו - האם ומהי הכוונה האלוקית באירועים. אולם בעידן שאין לנו נביאים ואיננו יכולים להתיימר להיות יודעי דעת עליון - האם הדבר אמור לעבור לידינו ואנו לא אמורים להשקיע מחשבה מהי המשמעות האמונית של האירועים?
הרמב"ם שאף הוא חי בעידן של העדר נבואה הצביע על כיוון אמוני לאירועים, שלמד מהתורה ומהנביאים:
א. מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבוא על הצבור, שנאמר (במדבר י'): "על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות", כלומר כל דבר שייצר לכם, כגון: בצורת, ודבר, וארבה, וכיוצא בהן זעקו עליהן והריעו.
ב. ודבר זה מדרכי התשובה הוא, שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן ככתוב (ירמיהו ה'): "עונותיכם הטו וגו'," וזה הוא שיגרום להם להסיר הצרה מעליהם.
ג. אבל אם לא יזעקו ולא יריעו אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית, הרי זו דרך אכזריות וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים, ותוסיף הצרה צרות אחרות, הוא שכתוב בתורה (ויקרא כ"ו) "והלכתם עמי בקרי והלכתי עמכם בחמת קרי", כלומר כשאביא עליכם צרה כדי שתשובו אם תאמרו שהוא קרי אוסיף לכם חמת אותו קרי. (רמב"ם תענית פרק א)
הרמב"ם מתייחס באופן מכוון לאירועים שיש להם הסבר נסיבתי "ממנהג העולם" או כמקרה ש"נקרה נקרית". ובכל זאת הוא סבור שיש בכך 'איתות' אלוקי ועל כן יש לעשות חשבון נפש ולתקן ואז להסיר את הצרה.
אולם הרמב"ם אינו נותן כלים כיצד ניתן להחליט ממה יש לשוב. שמא הוא מתכווין שעלינו לעשות תשובה באופן כללי, כל אחד, והציבור בכללו, ולחפש מה הדבר שדורש תיקון ולתקן אותו. בכל מקרה סבור הרמב"ם שאסור לנו להסתפק בהסברים נסיבתיים, משום שאז האיתות הבא יהיה חריף יותר.
המשנה במסכת אבות מצביעה על אירועים קשים וגורמיהם:
שבעה מיני פורעניות באין לעולם על שבעה גופי עבירה מקצתן מעשרין ומקצתן אינן מעשרין רעב של בצורת באה מקצתן רעבים ומקצתן שבעים גמרו שלא לעשר רעב של מהומה ושל בצורת באה ושלא ליטול את החלה רעב של כליה באה דבר בא לעולם על מיתות האמורות בתורה שלא נמסרו לבית דין ועל פירות שביעית חרב בא לעולם על ענוי הדין ועל עוות הדין ועל המורים בתורה שלא כהלכה. (משנה מסכת אבות פרק ה משנה ח)
האם יש קשר בין הפורענות לסיבה שגרמה לה?
רבנו יונה בפירושו על המשנה מצביע על כך שיש כאן מידה כנגד מידה:
שבעה מיני פורעניות באין לעולם על שבעה גופי עבירות מקצתן מעשרין ומקצתן אינן מעשרין רעב של בצורת בא - רעב הבא מפני מניעת הגשמים בעתם מקצתם רעבים ומקצתם שבעים מדה כנגד מדה. מקצתן מעשרין ומקצתן אינן מעשרין:
גמרו שלא לעשר - שכלם אינן מעשרין רעב של בצורת ושל מהומה זה רעב הבא מחמת מלחמה ופורעניות הבאין לבני אדם ואינן יכולין לעבוד את אדמתן. וישלח השם להם את המהומה וכלם רעבים מדה כנגד מדה שכלן אינן מעשרין: (פירוש רבינו יונה על אבות פרק ה משנה ח)
מכאן שאם ניתן להבין מהי ה'מידה' של הפורענות' ניתן להבין גם מהי ה'מידה' שהביאה לה.
המשנה אמנם מזכירה את הפורענות של עצירת הגשמים, שבעטיה האש מתלקחת, אבל לא מזכירה מה מביא לפורענות של האש. האם אנו מסוגלים להצביע על ה'מידה' שיש ב'פורענות' האש ולקבוע מהי ה'מידה' שהביאה לה?
אולי ניתן לומר שהאש היא תופעה יסודית, בעלת שתי פנים. פן שלילי של שרפה וכילוי, ופן חיובי של אור וחום. השריפה - יש בה גורם מהפך את החיוב לשלילה.
השנאה והמחלוקת משולה לאש, והיא גם הופכת את העוצמה החיובית שיש בחברה לדבר שלילי.
השריפה שבאה עלינו עוררה מחדש את הסולידריות החברתית שאנו כל כך מתגעגעים אליה, והיא לצערנו באה בעת צרה, כשביום יום האש בוערת ברחובותינו. וביחד עם ההתגייסות לכיבוי האש הפיזית ראוי לעמול על כיבוי האש של השנאה והמחלוקת.
כידוע האחדות בעם ישראל אף שאינה אחידות , היא מרכיב רוחני מרכזי, עליו הארכנו במקום אחר.
האם אכן נוכל לעמוד באופן וודאי על המשמעות האמונית כשאין לנו נבואה?
אין ספק בדבר אחד. יש כאן איתות שאמור לעורר אותנו לחשיבה.
אני סבור שכל אחד צריך לחשוב על עולמו ומה נדרש תיקון. במיוחד בימים אלה שכל אחד מזדרז להכות על חזה חברו ולהציע לו במה חברו יכול לתקן את עצמו, במקום לחשוב במה הוא יכול לתקן את עצמו.
ואולי נגיע לכך שכל עם ישראל יחשוב בצורה קולקטיבית?
אולם גם אם לא נגיע למסקנה, לא אישית ולא קולקטיבית, הרי שעצם המחשבה היא כבר דבר חשוב.
הרב (אל"מ מיל') אליעזר שנוולד הינו ראש ישיבת ההסדר "מאיר הראל" במודיעין ואופקים.