הסערה שקמה בתגובה ל"תקנון הצניעות" של הרב אבינר, כורכת בתוכה סוגים שונים של ביקורת: יש החולקים על מקורותיו ההלכתיים, אחרים על האופן בו פורסמו הדברים, ויש הטוענים כנגד העיסוק האובססיבי כביכול בנושא הצניעות. חלק מהטענות הללו אכן לגיטימיות ואולי אף נכונות. אבל אחד מהקולות שנשמעו בוויכוח, עומד בסתירה מוחלטת לעמדתה של היהדות וההלכה; אותו קול שמכריז ואומר: "אל תתעסקו בגוף שלי". כביכול גוף האדם, או האשה, וצורת הלבוש הראויה לו, נמצאים מחוץ לתחומם של ההלכה והרבנים, ואל להם להביע דעה בנושאים הקשורים אליו. ביקורות דומות נשמעות גם כלפי ארגונים כמו אגודת אפרת, על כך שהם כביכול "פולשים לגופה של האשה" בכך שהם פועלים למניעת הפלות. לא מדובר בוויכוח ענייני עם עמדותיהם, אלא עם עצם הכוונה שלהם להשמיע עמדה בנושא.
טענות מעין אלה מניחות למעשה, שלהלכה יש תחומים מצומצמים בהם מותר לה לפעול, ושכל יציאה מהם מהווה חריגה מסמכותה. לרבנים מותר לדרוש על ענייני בשר וחלב, שבת וחגים, חתונות והלוויות (כמובן, גם אלה רק בתנאי שהם מדברים באופן כללי ולא נכנסים לחייו הפרטיים של מישהו); אבל להשמיע חוות דעת הלכתית שקשורה לגוף האדם או לענייניו האינטימיים - זה כבר מחוץ לתחום. זה טאבו. אני לא נכנס לכם לבית הכנסת - אתם אל תיכנסו לי לצלחת, למלתחה או לחדר המיטות. שם יש לי את הזכות לעשות מה שאני רוצה. ולא רק שאסור לכם להיכנס, ובטח שלא לכפות - גם אסור לכם להגיד בכלל מה אתם חושבים בנושא, או מה דעת ההלכה.
עמדה כזו, כאמור, מתנגשת חזיתית עם עמדתה של היהדות. שכן היהדות, במהותה, רואה בהלכה את החוק המחייב כל יהודי באשר הוא - ורק ההלכה עצמה קובעת מהם גבולות סמכותה. בדיוק כמו שהאזרח במדינה אינו יכול לדרוש מהשופט נציג החוק שלא יתערב בחייו הפרטיים, כך היהודי, האזרח ב"ממלכת התורה", אינו יכול להשמיע טענות שכאלה כנגד הרבנים נציגי ההלכה. המחוקק יכול אמנם להשאיר תחומים מסוימים של ענייני הרשות, לגביהם אין לחוק כל אמירה; גם בהלכה ישנם תחומים כאלה. אבל בכל מקום בו מצא המחוקק לנכון לקבוע עמדה, החוק יחול על כל אזרח באשר הוא, בין אם הוא מרוצה מכך ובין אם לא. והוא הדין כמובן ביחס לחוק האלוקי.
במקום אחר כתבתי, שההבדל המהותי בין הדת לבין החילוניות-הליברלית, הוא שעיקרון העל של הליברליזם הוא החופש, ואילו עיקרון העל של היהדות הוא החובה. גם כשהחוק החילוני מגדיר חובות, הוא עושה זאת כחלק מהאידיאל של יצירת חברה חופשית; ואילו כשההלכה מעניקה חופש, היא עושה זאת כחלק מהאידיאל של אכיפת עול מלכות שמיים. ממילא, החוק החילוני-ליברלי שואף להעניק לאדם כמה שיותר חופש, ולהרחיב את התחום הפרטי שבו אין הוא מתערב, ואילו ההלכה שואפת להחיל על האדם כמה שיותר חובה, ולהרחיב את סמכותה גם לפינות האישיות ביותר בחייו של האדם. ואכן, ההלכה נכנסת לפרטי פרטים בכל הקשור למאכליו של האדם, ללבושו, להנהגתו בבית הכסא, וגם בחדר המיטות. בין אם הוא איש או אשה, ילד או ילדה - להלכה יש מה לומר בכל הקשור לאורחות חייו, מהרגע שבו הוא פוקח את עיניו ועד שהוא עוצם אותן סופית. כשם שאין אתר פנוי מנוכחותו של הקב"ה, כך אין "מקום פטור" מסמכותה של ההלכה - אלא אם כן היא עצמה קבעה אותו ככזה.
לטעון כנגד ההלכה, שהיא פוגעת בתחום הפרטי של האדם - פירושו לדרוש ממנה ליישר קו לפי אמות המידה של הדעה ההופכית לה; להכפיף את ההלכה לאידיאל של החופש, במקום לזה של החובה. לא מדובר בויכוח מקומי על פרט כזה או אחר, אלא על ניגוד עקרוני לכל מהותה של ההלכה. אפשר להבין בהחלט, שאדם שאינו מקבל על עצמו עול מלכות שמיים, יתקומם כנגד גישה זו; אבל כאשר קולות דומים נשמעים גם מתוך המחנה הדתי עצמו, הרי שמדובר בבלבול בין ערכים דתיים לחילוניים, ובחדירה של אידיאל החופש הליברלי לתחומו של בית המדרש. ומכך צריך להיזהר ביותר.
הכותב הוא דוקטורנט במחלקה לפילוסופיה כללית בבר אילן. לבלוג האישי של משה רט.