פעם אחת ציווה הבעל שם טוב זכרונו לברכה להרב ר' זאב קיצס זכרונו לברכה שילמד כוונות התקיעות, כי הוא יהיה מסדר התקיעות בראש השנה לפניו. וילמד הרב ר' זאב את הכוונות ויכתבן על נייר להביט בהן בעת הסדור, וישם את הנייר בחיקו. בבואו לסדר התקיעות התחיל לחפש את הנייר אנה ואנה ואינו, ולא ידע מה לכוון. וירע לו מאוד. ויבך בכי תמרורים בלב נשבר, וסידר את התקיעות פשוט בלי שום כוונות. אחר זה אמר לו הבעל שם טוב הנה בהיכל המלך נמצאו חדרים והיכלות הרבה, ומפתחות שונים בכל פתח ופתח, אך הכולל מכל המפתחות הוא הגרזן, שבו אפשר לפתוח את כל המנעולים של כל השערים כולם. כן הכוונות הן מפתחות, לכל שער כוונה אחרת, והכולל הוא לב נשבר. כאשר ישבר אדם לבו לפני ה' יתברך באמת יכול ליכנס בכל השערים בהיכלות של המלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא [ש"י עגנון, סיפורי הבעש"ט, הוצאת שוקן, ירושלים ותל אביב, תשמ"ז 1987, עמוד 92].
א.
"כוונת התקיעות" מגולל את סיפורו של הרב ר' זאב קיצס, שהבעל שם טוב ביקש ממנו לתקוע בראש השנה לפניו. לשם כך, התלמיד, ר' זאב קיצס, למד את סדר התקיעות לפני ראש השנה וכתב את הכוונות הפרטיות על דף כדי שידע במדויק על מה וכיצד לכוון בשעת התקיעות. ברם, ממש לפני התקיעות, מתגלה הסיבוך של ר' זאב קיצס, הוא עומד לבדו על בימת בית הכנסת ואובד עצות - דף הכוונות אינו בכיסו. הוא לכוד בעצמו. מחפש פה ושם. עד שהוא מבין שהדף לא בנמצא. מפאת ההיעדר, ר' זאב קיצס מרגיש רע מאוד, הוא בוכה בכי תמרורים וליבו נשבר. ככה הוא תוקע את סדר התקיעות בלי שום כוונה. בלי שום הכנה. בתחושת כישלון גדולה. בשבר. בבכי.
והנה, לאחר סדר התקיעות, הבעל שם טוב, מספר לתלמידו, ר' זאב קיצס, משל ונמשל. המשל הוא, כי יש בהיכל המלך המון חדרים והיכלות. לכל חדר וחדר יש פתח עם מפתח מיוחד שרק הוא פותח את החדרים. מכל מקום, יש עוד מפתח, מפתח שונה קצת, אלים ומגושם ששובר את הכול והוא הגרזן. עם הגרזן, ניתן לפתוח את כל השערים של כל המנעולים. הנמשל הוא, שהכוונות הן המפתחות. הדרך הרגילה לפתוח את השער הנעול. אך, יש דרך נוספת, דרך קצת עקומה, והיא, דרך השבר. הלב השבור שהוא מנפץ את כל השערים בהיכלות של המלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא.
בסיפור הקצר הזה, כמו כל סיפור חסידי, ניתן לזהות מספר מוטיבים מרכזיים שהם מאבני היסוד של החסידות. בסיפור הזה, ניתן לומר, שהמוטיב המרכזי הוא הלב. ריבונו של עולם רוצה את לב האנשים ולא את שכל האנשים. ר' זאב קיצס חשב וכתב את כוונותיו על דף. הוא אילץ את עצמו, אילף את מחשבתו ועבד קשה בשביל לדייק. לבסוף נכשל. מה ששבר את המנעולים הייתה הפשטות, העצמיות הטבעית וסוד הדברים הרגילים. הבכי. הלב. מכל מקום, ברצוני לתת דגש אחר בסיפור הזה ולעמוד על האירוניה הנסתרת בכישלונו של ר' זאב קיצס.
ב.
ובכן, מהי אירוניה? - ניתן לומר, שהיא פיגורה לשונית שמתבטאת בצורה נסתרת, סמויה ודו-משמעית. הנחת היסוד של האירוניה היא הפער של הידיעה בין המספר לקורא. דהיינו, המספר מתייחס למשמעות הגלויה של הדברים בשונה, ואף בניגוד, אל הכוונה של הדברים. המספר כול יודע בסיפור הזה, אינו מתייחס אל הדמויות במנוכר או בריחוק, אלא המספר קרוב אל הדמויות והוא מתאר מתוך זיקה אינטימית, אכפתית ומעודנת את קורת העיתים.
ככה הוא מספר על הכישלון של ר' זאב קיצס: "בבואו לסדר התקיעות התחיל לחפש את הנייר אנה ואנה ואינו, ולא ידע מה לכוון. וירע לו מאוד. ויבך בכי תמרורים בלב נשבר, וסידר את התקיעות פשוט בלי שום כוונות." המספר קרוב כל-כך אל תודעת הגיבור, הוא מקשיב אל רחשי הלב, אל הפחד, אל הכמיהה להצלחה, אל ההכנה, ובעיקר, אל הנפילה הקשה אל בטון המציאות: "ולא ידע מה לכוון. וירע לו מאוד. ויבך בכי תמרורים בלב נשבר, וסידר את התקיעות פשוט בלי שום כוונות." כמה שר' זאב קיצס הכין את עצמו לרגע הזה, והוא נכשל כישלון חרוץ. הוא תקע את סדר התקיעות בלי כוונה, למרות שהבעל שם טוב מינה אותו במיוחד שיעשה את התפקיד הזה. יחד עם זאת, ניתן לומר, שהמספר כול יודע, שולט במינון הרגשי וחושף את המטען התודעתי של הגיבור בעדינות.
כאן הייתי רוצה לעצור ולהתבונן במשפט שמסכם את החלק הראשון של הסיפור: "וסידר את התקיעות פשוט בלי שום כוונות." כאן, אני חושב, נמצא מרכז הסיפור, נקודת השיא, וגם, נקודת המפנה, כאן ישנה אירוניה נסתרת. בכדי שנבין את הדברים נסכם במשפט את מהלך הסיפור: הבעל שם טוב מבקש מתלמידיו, ר' זאב קיצס, להכין את הכוונות לתקיעות. הוא מכין את הכוונות, כותב אותם על דף, לפני התקיעות הוא לא מוצא את הדף, ובעקבות כך, ליבו נשבר והוא תוקע בלי כוונה.
ברם, נשאלת השאלה: האם באמת ר' זאב קיצס תקע את סדר התקיעות בלי כוונה? האמנם? הכיצד אדם שבוכה "בכי תמרורים בלב נשבר" - אינו תוקע בלי כוונה? הכיצד אדם ש"וירע לו מאוד" - אינו תוקע בלי כוונה?
ג.
ניתן לומר, כי במשמעות הגלויה של הדברים, אכן ר' זאב קיצס תקע בלי כוונה. ברם, בכוונה של הדברים, ר' זאב קיצס תקע בלי כוונתו של הבעל שם טוב, אבל תקע בכוונתו שלו. מראשית הסיפור, ר' זאב קיצס, מכין את עצמו בשביל רבו, אל ישות חיצונית אליו, אל אחרים ממנו. מנותקים. הוא עשה, פעל, רץ ממקום למקום, התאמץ בלי סוף בשביל אחרים כי ביקשו.
אבל ר' זאב קיצס ברגעים החשובים, הקבועים והאמיתיים נמצא לבד כמו יעקב: "וַיִוָתֵר יעקב לבדו ויאבק איש עמו עד עלות השחר" [ספר בראשית, ל"ב, כ"ה]. אין אף אדם. רק הוא. לבדו הוא עמד על בימת בית הכנסת. והוא נאבק. מחפש אנה ואנה ואינו מוצא את עצמו. את גופו. את נשמתו. ר' זאב קיצס, מרגיש רע. הוא זר לעצמו כל-כך. הוא לא יודע מה לעשות עם המעמסה הזו. בפעם הראשונה בחייו הוא לבד. אז הוא בוכה בכי תמרורים בלב נשבר ותוקע. תוקע את עצמו בלבד. אוויר הקול הוא כשחרור מתבניות הדרך של אחרים. עכשיו הוא עצמאי. עכשיו הוא מצא את עצמו. כלומר, קרה דבר והיפוכו. מתוך הכישלון באה הצלחה, מתוך השבר באה ההשלמה.
יחד עם זאת, ניתן לומר, שר' זאב קיצס הוא דמות טיפולוגית. כלומר, הוא מתאר את האדם שמשתדל כל השנה, רוצה לתקן את מעשיו, לשנות את דרכיו, להתקדם בעבודת ה'. ברם, הוא נכשל. בסוף השנה, בסיכום, הוא רואה שכל התוכניות, הרצונות, המאוויים והתקוות לתיקון - נשברו. באה הדמות של ר' זאב קיצס וגואלת את הכישלון אל ידיי ההצלחה. הבכי, תחושת התסכול, העלבון והרמייה הם הם מה ששוברים את השערים הנעולים. לאו דווקא המעשים אלא הרצון האמיתי שבוקע מתוך הנשמה.
ובאמת, הבעל שם טוב מסכם ואומר כי "כאשר ישבר אדם לבו לפני ה' יתברך באמת יכול ליכנס בכל השערים בהיכלות של המלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא." אם האדם ישבור את ליבו. את ליבו בלבד. הוא יוכל להיכנס בכל השערים בהיכלות המלך כמו שעשה ר' זאב קיצס, ששבר את ליבו באמת.