והאמת תהא נעדרת: דברי פרידה מחכם רבי יעקב יוסף זצ"ל

על אף שלא הכרתי אותו קודם לכן, קלסתר פניו הסגיר את זהותו. הוא היה דמות דיוקנו של אביו, הרב עובדיה יוסף שליט"א, העתק צעיר של גדול הפוסקים הספרדים שבדורנו. וכאביו, גם הוא היה בעל אופי חזק, נטייה הלכתית-משפטית ותפיסת עולם ברורה, איש שהאמת הייתה נר לרגליו ואור לנתיבתו.

זכינו אני וחברי למכון ההכשרה לרבני חו"ל, "בני דוד", לשמוע מפיו שיעור שבועי קבוע בהלכה. בכל יום ראשון, בשעה חמש וחצי, בדיוק של שעון שוויצרי הוא היה מגיע. כל התלמידים היו פוסקים מלימודם, סוגרים את ספריהם ונעמדים לכבודו. בצעדים מהירים הוא היה חוצה את בית המדרש וניגש אל הכסא שהוכן לו, מסיר את החליפה והמגבעת השחורים ומתחיל בשיעור, כמעט בלי הקדמות. כל כך אהוב היה עד שהתלמידים היו רבים על הזכות להכין לו את ספל התה הקבוע שלו, חזק וללא סוכר.

בשפה יפה ובמתינות היה פותח ומרצה את שיעורו. מעיינות הידע שהתגלו לפנינו היו עצומים עד שבעיני הוא הפך למייצג הטיפולוגי ולדמות המובהקת של "תלמיד חכם", כדעת רבי יוחנן לפרשנויותיה השונות; וכה דבריו של החכם הארצישראלי רבי יוחנן: "איזהו תלמיד חכם שממנין אותו פרנס על הציבור? זה ששואלין אותו דבר הלכה בכל מקום ואומר, ואפילו במסכת כלה" (שבת קיד, ע"א), ונחלקו הפרשנים האם הקריטריון "אפילו במסכת כלה" הוא לריבוי או למיעוט; כלומר, האם הכוונה היא שתלמיד חכם הוא אדם הבקיא אפילו במסכת שולית כמו מסכת כלה ובוודאי שהוא בקיא גם בכל המסכתות המרכזיות, או הכוונה היא שדי בבקיאות במסכת שולית כדי להיקרא תלמיד חכם. רבנו, החכם רבי יעקב יוסף זצ"ל, הצליח ליישב את שני הפירושים ולאחד אותם, שכן היה בקיא בכל ההלכות הגדולות ובקיא גם בהלכות הקטנות. בקיא במסכת קלה כבחמורה. הזיכרון שלו היה מפעים, כמעט פנומנאלי; הוא היה זוכר את מראי המקומות, הסימנים והסעיפים, אפילו של הלכות נידחות, ומצטט אותן בעל פה כקורא מספר. קשה מאוד היה לאתגר אותו עם שאלה, שכן התשובות כאילו היו מונחות על לשונו.

במפתיע, לא היה קפדן דווקא וגם לא בעל סבר פנים חמור, אלא בעל חוש הומור אירוני עדין. לעתים קרובות היה מחייך למשמע שאלה או הצעה. גם לא נמנע מבדיחות דעת. פעם אחת אמר ולצערי איני זוכר את ההקשר, ש"אם הייתה לי מנואלה מספיק גדולה, הייתי יכול לסובב את הירח"... המימרא הזו נחקקה במוחי עד שכתבתי אותו בפנקסי בלווית ציור המתאר את הרב המזוקן מסובב את הירח.

למרות זאת, לא היסס להשתמש בשפה חריפה ולבקר שיטות שחשב שבטעות יסודן, גם אם הדבר לא עלה בקנה אחד עם המקובל וה"פוליטיקלי-קורקט". אני זוכר שפעם אחת זרק מרה באלו המדליקים בבתיהם נרות נשמה וחושבים שבכך הם עושים משהו לעילוי נשמת הנפטר; מדקדוק בלשון המקורות הוכיח שאתר ההדלקה המקורי של הנרות היה בתי הכנסת ובתי המדרש, ומטרתם הייתה פרקטית לחלוטין: הארת החללים החשוכים לשם לימוד ותפילה, שהם הם העיקר והם המועילים לנפטרים. משום כך קבע שבימינו עדיף לתרום למוסדות מעין אלו כסף לתשלום חשבונות החשמל מאשר לכלות שעווה לריק...

ואף על פי, לעתים היה אומר על שאלות שנגעו בענייני מיסטיקה: "בזה יש לשאול את המקובלים. איני מקובל אלא איש הלכה". ובשעה שהיה אומר את הדברים הייתי רואה בעיניו איזה חיוך שובב שאת פשרו לא הבנתי (אולי היה בקיא בחכמת הנסתר והסתיר את הדבר מפנינו?).

הוא, אם חשב שהגיע לחקר האמת, לא חת מן המלעיגים והמלעיזים עליו. משום כך איש ממכריו ומתלמידיו לא התפלא על שהיו לו ויכוחים בענייני הלכה ומחלוקות בענייני אמונות ודעות עם רבים וטובים, ובכלל זה גם עם אביו. כך היה מבקר תמיד בחריפות את הסכם אוסלו, על אף שהסכם מדיני זה יצא לפועל בתמיכת מפלגתו של אביו, ש"ס. הוא עצמו, כידוע, שימש כחבר כנסת מטעמה במושב ה-11 של הכנסת. משום כך העז להטיל ספק במניעיהם של הפוליטיקאים ולבקר את אופני פעולתם, אחר שבעצמו התהלך במסדרונות הארוכים של הפרלמנט הישראלי. הוא גם לא פחד מהפניית הביקורת פנימה, לתוככי החברה החרדית שבה גדל ופעל; כשעלתה לכותרות פרשת האפליה העדתית בבתי הספר בישוב עמנואל, קרא לתיקון הדבר בפומבי וביקר את הכניעה של המנהיגים האחרים לתופעה.

לא לחינם התמקד הרב בעיקר בהוראת ההלכה ובלימודה, שכן הוא מצא בה את מבטחו ועתידו של העם. לנו, תלמידי הכולל, היה רגיל לומר: "דרשנים יש לנו הרבה, חסרים לנו פוסקים" והיה מפציר בנו לשקוד על לימודינו כראוי, כי עם ישראל צריך אנשים הבקיאים בהלכה. משום כך יזם והפעיל תכנית לימודי הלכה לעם, שבה הפיץ סדרה מוקלטת של שיעורים בהלכה על כל חלקי השולחן ערוך. לנו, חברי הכולל, נתן רשות להעתיק את התקליטורים ללא תשלום כיוון שידע שהפרוטה אינה מצויה בכיסנו.

איש אמת, הרב יעקב יוסף זצ"ל (צילום: ערוץ 10)

בניגוד לרבים אחרים, הרב יעקב יוסף זצ"ל לא הפלה בין דם לדם. חביבים היו עליו כל התלמידים ולא משנה מה הייתה השקפת עולמם או מוצאם, ובלבד שיחשקו בתורה ובאמת. משום כך לימד בישיבות שונות ובכלל זה גם בישיבת "הכותל" הציונית למהדרין. אכן, יחסו של הרב שנולד כשנה וחצי לפני הכרזת העצמאות ב-48' לישות המדינית החדשה שבין הירדן לים נותר מעורפל, לפחות בעיני; מחד, היה רגיל לומר ש"דינא דמלכותא - לא דינא" ולכן לא שלל התחמקות מתשלום מסים על ידי אברכים ותלמידי חכמים, ומאידך, היה בעל תפיסה פוליטית ימנית-קיצונית ביחס לפתרון לבעיה הערבית ושאלת ההתיישבות בשטחי יהודה, שומרון וחבל עזה. משום כך חבר לרבני הארגון הימני "המטה להצלת העם והארץ" ואף הביע תמיכה פומבית ברשימת "האיחוד הלאומי". בקהילתו נמנעו מאמירת תחנון ביום העצמאות אך גם לא אמרו הלל.

לפני כשנה וארבעה חודשים התגלו אצלו סימני ראשונים למחלת הסרטן. כששמעתי כי אחר כך אובחן כחולה בסרטן הלבלב הצטערתי מאוד כי ידעתי שהפרוגנוזה של סרטן שקט זה עגומה היא. מרגע האבחנה, המאוחרת מידי בדרך כלל, יש לחולה הישראלי הממוצע כתשעה חודשי חיים מלאי סבל וטיפולים קשים. התפללתי עליו עם שאר מכריו ומוקיריו ועקבתי אחרי העדכונים על מצבו הרפואי. אתמול נודע לי שמצבו החמיר מאוד והבוקר נשמעה הבשורה הרעה שנפטר.

במחלתו ובמותו התקיימו בו סימנים יפים שמנו חכמינו ז"ל; הרב נפטר ממחלה של מערכת העיכול, ונתקיים בו מה שאמרו בגמרא: "מת מחולי מעיים - סימן יפה לו, מפני שרובם של צדיקים מיתתן בחולי מעיים" (כתובות קג, ע"ב). רגעי פטירתו היו בליל יום שישי וקבורתו בערב שבת אחר הצהריים, ונתקיימו בו דברי הגמרא: "מת בערב שבת - סימן יפה לו" (שם).

על רבנו, חכם רבי יוסף יעקב זצ"ל, ניתן לדרוש את דברי המשנה הקובעת שבאחרית הימים "האמת תהא נעדרת" (משנה סוף מסכת סוטה). איש אמת היה ועתה איננו עוד. יהי זכרו ברוך.