במה דנים בבי"ד של מעלה בימים אלה?
יש אומרים, בבחירות המסעירות לכנסת ישראל. יש אומרים, בנעשה בעולם התורה. יש אומרים, בעתידה של ארץ ישראל. אך יתכן שכל סוגיות חשובות אלו ממתינות קמעה לעומת סוגיה משמעותית המרעישה את העולם העליון.
ביום רביעי שעבר נרצחה אשה בידי בעלה בעיר אילת. הרצח אירע במהלך הלילה, כאשר הבעל חזר מעבודתו וכעס על אשתו שלא בישלה עבורו ולא ניקתה את הבית באופן יסודי כבקשתו. ואז -כך הוא משחזר- הוא סטר לה והכה באגרופים בכל חלקי גופה, עד שדיממה ומתה ברצפת המטבח. האשה היתה עם מוגבלות ברגליה, ולפיכך התקשתה בניהול הבית.
אנו קוראים שורות אלה, וליבנו היהודי נקרע לגזרים. דמעותיה של האשה שותתת הדם על ריצפת ביתה, עולות לשמים. כאבה, זעקותיה, בוקעות את הרקיעים כולם.
אולם נראה שלא עצם הרצח הנורא הוא הרעש בבית הדין של מעלה. שהרי מעשי רצח מרושעים מעין אלה תמיד היו בשוליים של החברה הישראלית, בימי בית ראשון, בית שני, ובוודאי בגלות. מי שעובר על דברי ירמיה, על סוגיות הש"ס, על ספרי השו"ת של גדולינו הראשונים הרשב"א והרא"ש, מי שעובר על עולם ההלכה של גדולי הפוסקים רבינו תם והרמב"ם, מכיר שאלות דומות בחומרתן, על בעלים מכים ונשים שנרצחו, על גזלנים ורצחנים, שופכי דם האדם באדם. התופעה הזו אינה חדשה בדור שלנו, ובתי הדינים של מטה ומעלה מכירים זאת.
יתכן שבי"ד של מעלה עסוק דוקא בשאלה גדולה יותר, אשר כן אופיינית לדור שלנו - שתיקת הכבשים על עוולת הזאבים. לא עצם הרצח מעורר את העולמות אלא השתיקה שלנו כלפיו.
התורה ציוותה על נורמה חברתית מוסרית עליונה, בה כאשר נמצא הרוג בעיר זקני העיר הולכים לנחל ועורפים שם עגלה ואומרים 'ידינו לא שפכו את הדם הזה'. המצווה הזו אינה רק כדי לעשות בדק בית, היא אינה רק כדי לעורר את זקני הדור על אחריותם המציאות המקולקלת. עיקר המצווה היא על עצם תשומת הלב והזעזוע הציבורי מהמקרה הזה. התורה מבקשת מאיתנו כחברה לעצור את כל מהלך החיים ולציין את הופעתה של הרישעות בקול גדול. התורה דורשת מודעות להימצאותה של הרישעות, והבעת סלידה ממלכתית מהמעשה, גם ללא אשמה וללא לקיחת אחריות בדוקא.
הרמב"ם הבין את מצוות עגלה ערופה כחלק מחקירת הרצח, אולם הרמב"ן הבין אותה כקרבן מיוחד, המכפר על ישראל מעוון הרצח. הרמב"ן רואה בהעלאת התודעה הציבורית של הרצח קרבן כפרה עצמי. עצם הרעש התקשורתי סביב רצח, הוא הוא הכפרה, משום שהמודעות היא שורש התיקון והבהרת העמדה המוסרית הציבורית.
ואנו, האם המקרה של יום רביעי באילת, בכלל עלה לכותרות שלנו בסערת הבחירות לכנסת? האם מישהו מאיתנו הוסיף לוידוי לאחר שמונה עשרה עוד מילה או שתיים על רציחת אשה בידי בעלה? האם שוחחנו על כך בבתי הכנסיות שלנו? האם העלנו את הנושא בפני הנוער? אעיד על עצמי- לבושתי, המקרה עבר לידי בלי תשומת לב מיוחדת. כאב לי, אך לא עשיתי מזה עניין גדול, לא עם קהילתי ולא עם תורתי.
יושב הקב"ה על כסאו, יושבים בי"ד של מעלה בחצי גורן, ומביטים על התקשורת הדתית ועל החברה הכללית שלנו. כיצד מקרה כזה עובר לידינו בלי עיסוק, בלי לחולל זעקה גדולה?
יש שיאמרו- מקרים כאלה אינם שכיחים כל כך אצלינו, החינוך שלנו טוב, החברה הישראלית במצב בריא ביחס להסטוריה. טענה זו נכונה, אך דוקא משום כך, דין עגלה ערופה חל עלינו בדגש מחוזק.
שהרי דין מיוחד מצינו בעגלה ערופה (ובמקביל גם במי סוטה), כפי שאומרת המשנה 'משרבו רצחנין בטלה עגלה ערופה', וכביאור הגמרא בסוטה (מז:) שעגלה ערופה אינה באה אלא על הספק, וכשראהו מישהו (אפילו הוא פסול לעדות) אין דין עגלה ערופה. עגלה ערופה מיועדת לעולם ישר כשלנו שהרצח אינו כה שכיח בו, עולם שיש בו סכנה לשאננות כלפי הרצח והסרת אחריות מהחברה הישרה.
כשרבים הם הרצחנין, צריך לעשות חשבון נפש גדול יותר מרעש תקשורתי ועגלה ערופה. כשהחברה היא רצחנית, לא יעזור לשחוט עגלות ולעורר זעקות, יש צורך במהפכה ולפעמים בהרס המדינה כולה כבימי בית ראשון. אך המציאות בימינו אינה של רצח ברחובות, אלא של התנהגות מוסרית כללית. ודוקא משום כך, אנו נקראים ע"י התורה להמנע משאננות, לא לסמוך על הקו המוסרי של רובנו, אלא לעצור הכל ולזעוק את זעקתה של הנרצחת, לא לתת לזה לעבור לידינו בלי מקום של זעזוע.
דין עגלה ערופה חל דוקא בחברה מתוקנת שאין בה רצחנין. דוקא במציאות כזו אנו נקראים לעצור ולזעוק.
כשהתקשורת מכריזה על בעל שרצח את אשתו באגרופיו, הקב"ה מבקש מאיתנו לעצור ולהביט פנימה, להודיע כלפי חוץ, למחות על המציאות הזו. גם בתקופת בחירות, גם כשנאבקים על ארץ ישראל, עלינו לפנות זמן מיוחד לכאב וזעקה על הרצח המרושע באילת.
יה"ר שהקב"ה ובית דינו יביטו בנו בחמלה, ישמעו את זעקתנו על הרצח הנורא של האשה האומללה בידי בעלה. כבוד בית הדין, איננו שאננים, כואב לנו, והנה מחאתנו באתר האינטרנט שלנו.