יש כעת ויכוח סוער אם מותר או ראוי להקים בית דין לגייר קטינים, בלי רשותה של הרבנות הראשית לישראל. יש התלהבות, יש התלהמות. הרגשות מביאים לטוֹנִים גבוהים. הבה נחזור לשפיות, לבדוק הנושא ע"פ מקורות ההלכה. נפזר את הערפל ע"י דיון ענינִי, בלי יצר להתנצח (עיין מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב הכעס).
הנבונים שבין מתנגדי הבית-דין החדש שהוקם, מודים שיש כאן בעיה קשה חברתית ולאומית. יושבים בינינו 300,000 אנשים שבאו ארצה כי חשבו שהם יהודים, וכאן הם פסולי-חיתון. אומרים הנבונים שבמתנגדים: ומה לעשות? הלכה היא הלכה, ואסור לנו לשנות כי-הוא-זה מהתורה.
אבל באמת, יש מוצָא על פי התורה! ברוב עניני העולם, יש לכתחילה ויש בדיעבד. בין בעניני שבת, בין בעניני כשרות בין בעניני טהרת המשפחה. מחברי ספרי שאלות ותשובות מאריכים בדרך כלל בעניני הבדיעבד. גם מה שהרב קוק בזמנו צידד להכין "היתר מכירה" בעניני שמיטה, הוא עצמו הודה שזה בדיעבד. אבל הוא נכנס לעובי הקורה להתיר מפני מצוקת הציבור. ולכן הטוענים נגד הציונות הדתית: "הרי רבכם הרב קוק, גם אסר לגייר קטינים שיש לנו השערה שהם לא יקיימו תורה ומצוות" (דעת כהן, סי' קמז) לא הבחינו שיש הבדל בין המצב בלונדון בשנת 1918, מעשי יחידים בעלמא, לבעיה לאומית ממדריגה ראשונה של 300,000 פסולי חיתון. והעוּבדה היא שהם מזדווגים עם בן זוג יהודי, ומולידים. ובעוד כארבעים שנה יהיו לנו (מהנשים שלא התגיירו) פי ארבע של פסולי חיתון. ובעוד 80 שנה נכפיל גם זאת פי ארבע ונגיע למספרי התבוללות נוראים. כלום אפשר להצמיד פסקו של הרב קוק דאז לכאן? בטוחני שגם הוא היה מבאר מוצָא, ושמא כדלהלן:
הרב עובדיה יוסף (שו"ת יביע אומר ח"ב אבהע"ז סוף סי' ד) הסכים שלכתחילה אין לגיירם, אם יודעים אנו שבסופו של דבר לא יקיימו תורה ומצוות. אבל הסכים "ואם עברו וקבלום, מה שעשו עשוי".
וכן כתב מגדולי פוסקי אשכנז, הרב חיים עוזר גרוז'נסקי (שו"ת אחיעזר ח"ג סוף סי' כח) "אבל באמת מה שיחלל את השבת ושאר עבירות אין זה כמחאה על הגירות רק שעובר עבירה כישראל, ובודאי דהוי גר. אבל הצדק עם רומעכ"ת שאין לבית דין להזדקק בעניני גרות כאלה. רק אין אני מוצא לנכון שירעישו על זה רבני הדור לצאת במחאה גלויה נגד הגירות, כי בעינֵי עמי הארץ זהו כחילול השם, שאינם מניחים לנשים להתגייר, ובפרט הילדים [שלהם] שבאמת על פי דין אפשר לגיירם" עכ"ל.
יתרה מזאת נטה הרב חיים עוזר להתיר גירות נכרי או נכרית זו, כי אם לא נגייר, יִמָשֵׁךְ בן הזוג אחריו ואחריה, וישתמד. והביא לכך דברי הרב שלמה קלוגר, ממפורסמי הגדולים לפני 150 שנה, (בשו"ת טוב טעם ודעת, קמא, סי' רל) "שאם הבית דין לא יקבלו לגירות, ישתמד הבעל. הוא העלה להתיר לכתחילה לגייר" (עכ"ל אחיעזר). והרב אחיעזר הביא לו קצת סמך מדבר רמב"ם (אחיעזר ח"ג סוף סי' כ"ו).
וזה ברור. פסולי חיתון הללו אינם עוזבים את הארץ, אלא הם אזרחים קבועים כאן, בצבא, באוניברסיטה, ובכל ענפי המסחר. ובני ישראל החילונים אינם נמנעים מלהזדווג איתם. מניעת הגיור לא תמנע את ההתבוללות. כלום אין כאן ענין להציל את כלל ישראל?
וזאת במיוחד שהרמב"ם קבע שאין הכרח לדרוש מהגר קבלת מצוות (הל' איסורי ביאה, פי"ג הלכה יז)
"גר שלא בדקו אחריו או שלא הודיעוהו המצות ועונשן ומל וטבל בפני ג' הדיוטות הרי זה גר. אפילו נודע שבשביל דבר הוא מתגייר, הואיל ומל וטבל יצא מכלל העכו"ם וחוששין לו עד שיתבאר צדקותו. ואפילו חזר ועבד עבודה זרה הרי הוא כישראל מומר שקידושיו קידושין ומצוה להחזיר אבידתו מאחר שטבל נעשה כישראל. ולפיכך קיימו שמשון ושלמה נשותיהן ואע"פ שנגלה סודן".
הב"ח (על טור יו"ד סי' רסח, שלש שורות לפני ד"ה המל הגרים) כותב דלפי רמב"ם הגרות "כשר אע"פ שלא היה לשם קבלת מצוות כל עיקר".
אבל יטענו המתנגדים, והרי השו"ע לא פסק כך, אלא קבלת מצוות היא לעיכובא? אבל כבר למדנו מדברי הרב קוק, בהקדמתו ל"שבת הארץ" כי ע"פ דברי הש"ך בהלכות הוראה, אפשר לסמוך על דעת יחיד בשעת הדחק. ואין לך שעת הדחק יותר מעכשיו.
עוד יטענו המתנגדים, "יחיד ורבים, הלכה כרבים". אפילו נודה שפוסקים הנ"ל אמרו כך, אבל הרי יש רבנים רבים וחשובים המחמירים! נענה על פי דברי החזון איש (יורה דעה, דף קפא טור ד) שהכלל של פסיקה "הלכה כרבים" הוא רק ברובא דאיתא קמן. במושב אחד של חכמים ששמעו אלו את אלו, דנו בדעת שכנגד. אבל כל שהם בארצות שונות, ובדורות שונים, אין כאן דין רוב. כך גם כתב הרב קוק (מאמרי ראי"ה, עמ' 56). ושורש הדבר בדברי רשב"א (המובאים בבית יוסף, חו"מ סוף סי' יג). עיין אנצקלופדיה תלמודית כרך ט, הלכה, עמ' רנו). ויש להעיר כי הרמב"ם (הל' ממרים סוף פ"א לא הביא כלל זה של "יחיד ורבים")
הבה נסיים בדברי הרב בן ציון חי מאיר עוזיאל, מי ששימש כרב ראשי בישראל, כתב בשנת תשי"א: "בענין גירות לנשי ובני ישראל שאינם שומרי דת, הרוצים לגייר נשותיהם הנוכריות עם בניהם (פסקי עזיאל בשאלות הזמן, עמ' שפב-שפו) וסיכם שם: "ובדורנו זה אחראית וקשה מאד נעילת דלת בפני גרים לפי שהיא פותחת שערים רחבים ודוחפת אנשים ונשים מישראל להמיר דתם ולצאת מכלל ישראל, או להטמע בגוים. ויש בזה אזהרת רז"ל: 'לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת' (סוטה מז). ואדם מישראל שנטמע או שנדחה מישראל נהפך לאויב ישראל בנפש, כמו שההיסטוריא מעידה על זה בהרבה מקרים והרבה דורות. וגם אם לא נחוש ונאמר 'ילך החבל אחר הדלי'. מכל מקום לבניהם [=הערת צוריאל: הקטינים] ודאי שאנו חייבים לקרבם. לא מיבעי אם הם בני ישראלית שבניה הם ישראלים גמורים, אלא אפילו אם הם בני גוייה הרי מזרע ישראל המה [=הערת צוריאל, כלומר אביהם יהודי] ואלה הם בבחינת 'צאן אובדות' (ירמיה נ, ו). וְיָרֵא אנכי שאם נדחה אותם לגמרי על ידי זה שלא נקבל הוריהם לגירות, נִתָּבַע [אנו] לדין ויאמר עלינו 'ואת הנדחת לא השיבותם, ואת האובדת לא בקשתם' (יחזקאל לד, ד). וגדולה היא תוכחה זאת מאותה תוכחה של קבלת גרים (יו"ד סי' רסח סעיף יב). ועל כגון זה נאמר "הוי מחשב הפסד מצוה נגד שכרה ושכר עבירה נגד הפסדה" (אבות, ב). מטעם זה הנני אומר מוטב לנו שלא נסור מדברי רבותינו שמסרו הלכה זאת לפי ראות עיני הדיינים שכוונתם לשם שמים" עכ"ל הרב בן ציון עוזיאל. והם קילורין לעינים!
לכן אני פונה מכאן לכבוד האישים החשובים מאד שברבנות הראשית לישראל, שלא יסטו מדברי גאון ישראל הרב עובדיה יוסף, הקובע בענין המגיירים, שאם עשו, מה שעשו עשוי. ואין לבטל מעשיהם. ומניעת החיתון, נקרא לבטל מעשיהם.
לפני שאסיים, אחזור לעוד ביקורת קשה שטענו המתנגדים, כאילו שבזה בית הדין החדש מערער סמכותו של הרבנות הראשית לישראל. טענה זאת בטעות יסודה. סמכות זו שרק הרב הראשי יאשר ויחתום על תעודות הגיור, הוענקה לו רק לפני כמה חדשים, על פי ההסכם הקואליציוני של המפלגות החרדיות עם ממשלת הליכוד. עד לאותו הסכם, היה מותר על פי חק לכמה מוסדות ציבוריים אחרים להעניק גירות. אין שום חקיקה בישראל המרשה אך ורק לרבנות הראשית לגייר. אלא מה? זכות החיתון בין יהודים מסורה רק לרבנות הראשית, "ידם על השאלטר" לפסול גירות שלא לפי רצונם. אבל זה דבר עקיף. עצם הגיור נעשה בכל דור ודור ע"י רבנים בכל הקהילות, וכמו שהיא נעשה גם בימינו בין אורתודוכסים בחו"ל. לקשור מלחמה נגד המגיירים שבזה הם חותרים תחת כסא הרבנות הראשית אינה אלא פיזור ענן וערפל, כדי להסטות הדיון האמתי. אני קורא לכם לחדול מההאשמה הזאת. אין שום כוונה להחליש את סמכותה של הרבנות הראשית.
אני קורא מכאן לכל המתווכחים לדון בקוֹר-רוח, כמו שדנים בשאלה שכיחה של מוקצה בשבת. וישקלו את הנזק העצום (גם של חילול השם, וגם של הרחקת 300,000 מהאמונה בתורתנו, וגם על הבעיות הנוראות של זוג הרוצים להתחתן ואין מנוס להם אלא להזדווג ללא חופה וקידושין, וכך אמנם יעשו אם נמנע מהם את אפשרות-הגיור, שהוא כנ"ל כשר רק בדיעבד, אבל כשר). וגם הבן זוג ילך גם הוא לאיבוד לגמרי, כסגנון הרב עוזיאל "ילך החבל אחרי הדלי".
הבה ונעשה לשם שמים!