בשבוע האחרון עלתה לדיון ציבורי סוגיית אמירת שבע הברכות ע"י נשים. אף על פי שאני תומך במתן מקום מרכזי יותר לנשים במהלך טקס הנישואין כמו בכל תחומי התורה והמצוות (במסגרת ההלכה כמובן), אני מתנגד לאמירת שבע ברכות ע"י נשים, דבר המשנה באופן מהותי את הנהוג מאז ומעולם בטקס החופה והקידושין.
ישנם מקומות ותחומים רבים בעולם התורה והמצוות בהם נשים יכולות לבטא עצמן, כפי שלא היה בעבר, באופן עמוק ומשמעותי. המלחמה על הטקסים, מסיטה לעיתים את המיקוד מתיקון מהותי למעמד האישה במסגרת ההלכה, לעיסוק בפרטים טכניים וחיצוניים.
עם זאת, לעניות דעתי אין להחרים טקס בו מחליטים החתן והכלה שנשים תברכה את שבע הברכות.
הרמב"ם בהלכות ברכות, הוציא את עבדים וקטנים מאלו הזכאים לברך שבע ברכות, אבל לא הזכיר כלל את הנשים: "בבית חתנים מברכין ברכת חתנים… בכל סעודה וסעודה שאוכלים שם, ואין מברכין ברכה זו לא עבדים ולא קטנים". בהלכות אישות הרמב"ם אינו מזכיר מי רשאי ומי אינו רשאי אלא שמחייב מניין של עשרה גברים: "ואין מברכין ברכת חתנים אלא בעשרה גדולים ובני חורין". הדברים מובאים להלכה בשלחן ערוך (אבן העזר סימן ס"ב, ס' ד-ה): "אין מברכין ברכת חתנים, אלא בעשרה גדולים ובני חורין, וחתן מן המנין, בין כשאומרים אותה בשעת נשואין בין כשאומרים אותה אחר ברכת המזון...ומברכין ברכת חתנים בבית חתנים אחר ברכת המזון, בכל סעודה וסעודה שאוכלין שם, ואין מברכין ברכה זו לא עבדים ולא קטנים".
אכן, לא היה נהוג מעולם שאשה תברך את שבע הברכות, ברם ניתן לטעון שנשים מעולם לא הוצאו מרשימת הזכאים לברך, מאחר וגם להן יש חלק במצווה זו (בניגוד לקטן ועבד).
גם הדרישה למניין של עשרה גברים, לא מחייבת לומר שאשה לא תוכל לברך, מאחר ומניין זה אינו נצרך משום "דבר שבקדושה" כגון קדיש וקדושה, היכולים להתבצע רק ע"י גברים, אלא בשל כבוד המעמד כפי שכותב ערוך השלחן (אבן העזר ס"ב י"א): "ואע"ג דלאו דבר שבקדושה כקדיש וקדושה שלא יתאמרו בפחות מעשרה, מכל מקום כיוון שאומרים שהכל ברא לכבודו לכבוד הנאספים ומזכירין בניין ירושלים, אין מדרך הכבוד להזכירם בפחות מעשרה...". לכן לכאורה אין סיבה שאשה לא תוכל לברך אחת מברכות אלו. יתרה מכך, ייתכן בהחלט לומר שאת ברכות השבח של שבע הברכות יכולה לומר גם אשה, באופן דומה להיתר של מספר פוסקים לנשים לומר קדיש אחר אביהן, דבר היכול יכול להתבצע רק בנוכחות עשרה גברים (שו"ת "שבות יעקב" חלק ב', סי' צג, שו"ת "תשובה מאהבה", חלק ב או"ח סי' רכט אות י ועוד).
השיקול (להלן) של "כבוד הציבור" אשר בגינו לא נהגו שאשה תעלה לתורה ותוציא את הציבור ידי חובתו, אינו בהכרח רלוונטי למקרה שלנו, מאחר ואין מדובר על הוצאת ידי חובה של הציבור, אלא של החתן והכלה בלבד.
לגבי איסור שמיעת קול אשה, אין מקום לאסור מאחר ואין בהקראת ברכה עניין של שירה. כך אנו נוהגים היום בכל קהילה לגבי אמירת ברכת "הגומל" של נשים בציבור. יתרה מכך, מופיע בגמרא במסכת מגילה (כג ע"א) שמעיקר הדין אשה כשרה לעלות כאחד משבעה הקרואים לתורה אלא שלא נוהגים כן מפאת כבוד הציבור. הרב עובדיה יוסף זצ"ל כתב על כך בשו"ת "יחווה דעת" (ח"ד סי' טו) שהסיבה שהתירו מעיקר הדין לאשה לקרוא בטעמים היא משום שבקריאת התורה אין חשש של "קול באשה ערווה".
כאמור, הלימוד כאן אינו להלכה אלא לימוד זכות בלבד. אני סבור שבפרט בטקסים יש ערך גדול לשמירת המסורת כהוויתה. ברם, הדרישה לא להגיע לטקס בו נשים מברכות, דרישה העשויה לגרום לסכסוך משפחתי ופגיעה בשמחת החתן והכלה, זו דרישה שאינה במקומה לענ"ד. לא מדובר על איסור מדאורייתא ומסתבר שגם מדברי חכמים אין בזה איסור, אלא שלא נהגו כן.
עם זאת, אני ממליץ לכל חתן וכלה לשקול בפלס כל צעד שעשוי להיות שרוי במחלוקת גדולה, כדי שלא יצא שכר חתונתם בהפסד המחלוקת שעשויה להיווצר. זמן הכלולות הוא זמן של ריבוי אהבה ואחווה, שלום ורעות ולכן כדאי לנהל את הטקס במנהגים המקובלים על הרוב. "והאמת והשלום אהבו".