פעם או פעמיים התפללתי בבית הכנסת שלו שבביתו, אבל אף פעם לא העזתי לגשת אליו ולדבר עמו. מרחוק הוא נגלה אלי, בעיקר דרך ספריו וכתביו, אבל גם דרך תלמידיו ומעריציו. "מרן" הם קראו לו, "פוסק הדור" - ואף על פי שלא כולם הסכימו עם ההגדרה הזו, חכמתו והיקף ידיעותיו הרשימו את הכל. הרב עובדיה יוסף, ספר תורה חי, עתה זצ"ל.
מיוחד היה הרב בדורו בבקיאותו המפליאה במקורות התורה; מכריו ומקורביו מספרים שהיה מצטט בעל פה מספרי הפוסקים כאילו הם מונחים פתוחים לפניו, שהיה זוכר את מראי המקומות של מקורות רבים מספור, שחקק בזכרונו ספרים שלמים לאחר עיון קצר בהם. ואכן, בקיאותו של הרב בספרות ההלכה וזכרונו הפנומנלי ניכרים לעין כל מי שמעיין בתשובותיו ההלכתיות: הרב מפנה לעשרות רבות של ספרי שו"ת קודמים ובכלל זה ספרים נדירים שאיש מלבדו אינו מכיר. על אף שלא כתב ספר הלכה מסודר, בתשובותיו ב"יחוה דעת" העממי יותר וב"יביע אומר" האריסטוקרטי, יש עולם ומלואו של פרטי דינים ושל עקרונות הלכתיים, מה שאיפשר לבנו, הרב יצחק יוסף, לכתוב את סדרת הספרים השימושית "ילקוט יוסף" (שרבים מההמון טועה לחשוב שיצאה מתחת קולמסו של האב, בעוד ידו של הבן הייתה בדבר). אם הרב עובדיה נדרש לסוגיה הלכתית וכתב עליה תשובה, חזקה עליו שסרק את כל הספרות ההלכתית הקודמת; שח לי ידיד שפעם התחרה הרב עובדיה מול פרוייקט השו"ת, כשזה עוד היה בחיתוליו, והשיג תוצאות טובות יותר מהמחשב באיתור מקורות.
מכל מקום, לא בזה היה טמון ייחודו של הרב עובדיה זצ"ל; ישנם עוד תלמידי חכמים רבים שיודעים לצטט בעל פה מן המקורות, גם אם לא בבקיאות מרשימה כמו שהייתה לו, ויש עוד רבים ששואלים אותם דבר הלכה בכל מקום ואומרים אותה. לא בהיותו "סיני" התייחד הרב עובדיה אלא דווקא באומץ לבו ובכך שלא העניק לפוליטיקלי-קורקט בכורה על פני האמת. לא היו אלה שתי תכונות שונות, אלא שני פנים של אותה מטבע: אומץ לב שנבע מדבקות בהשגת האמת; דבקות באמת שהורותה בכך שלא חת מפני איש. קו אופי זה הוביל אותו לעתים לעימותים קשים, ובכלל זה עם חכמים אחרים בני דורו ועם תלמידים של חכמים בני הדורות הקודמים, כפי שנראה להלן.
הרב זצ"ל נולד בבגדאד ונקרא על שם שניים מחשובי הרבנים של העדה הבבלית: שמו הפרטי הראשון, עובדיה, הוא על שמו של הרב עבדאללה סומך, ראש וראשון לרבני בגדד וראש בית המדרש "בית זלכה"; שמו השני, יוסף, הוא לזכרון הרב יוסף חיים, תלמידו של הרב סומך, פוסק הלכה ודרשן בחסד עליון, מחבר ספר ההלכה העממי "בן איש חי". כל זה לא הפריע לו לחלוק בריש גלי על פסיקת ההלכה של רבי יוסף חיים. כבר בגיל צעיר, כשהיה בשנות העשרה לחייו (15 או 17),לא חשך את לשונו מביקורת על רבי יוסף חיים שנטה מדרך המלך של השולחן ערוך לדרך הפסיקה לפי קבלת האר"י וההחמרה כדעת המסורת האשכנזית; עובדיה הצעיר נשלח על ידי הרב עזרא עטייה, רבו וראש ישיבת "פורת יוסף", למסור שיעור בהלכה לבעלי בתים בשכונת "בית ישראל". ר' עובדיה תיכנן ללמד שיעור ב"בן איש חי", אך עיונו לא איפשר להסתפק רק בכך:
"קודם מסירת השיעור הייתי מעמיק חקר בכל הלכה והלכה, לדעת איך לנהוג הלכה למעשה ולהורות את בית ישראל. ראה ראיתי בספר בן איש חי כמה וכמה הלכות נגד דעת מרן השולחן ערוך, הן משום שהרב בן איש חי חסדאין מליה, הן משום שכן הסכים מדעתו הרחבה, אולם לדעתנו דברי מרן השולחן ערוך נכונים יותר ואמיתיים, ובפרט שאנו קבלנו הוראות מרן שולחן ערוך, בין להקל ובין להחמיר, מפני שהוא מרא דאתרא" (הקדמה לספר "הליכות עולם", שיצא לאור רק ארבעים שנה לאחר אותם שיעורים ראשונים ומסכם את הערותיו של הרב עובדיה יוסף על הבא"ח).
וכך, על אף ששומעי לקחו היו בני העדה הבבלית, לא נמנע עובדיה יוסף הצעיר מלהעיר הערות על הספר, "ואף שהיו כמה מבני בבל מתרעמים עלי שאני פוסק נגד בן איש חי", כפי שהוא מעיד על עצמו (שם). קרוב לוודאי שכבר קודם לכן נשבו בו רוחות של עצמאות רעיונית, אך כאן הייתה הפעם הראשונה שבה הן פרכסו ויצאו לרשות הרבים, רמז לבאות.למצער, כשם שאי אפשר לבר בלי תבן, כך הביטחון העצמי בכך שהצדק והאמת עמו הובילו אותו גם לנקוט בלשון בוטה, לעתים בוטה מידי, בשעה שביקר את מתנגדיו. אותו אומץ לב הוביל אותו להכנס לעוביין של סוגיות שאחרים רק התרחקו מהן; התרת העגונות של מלחמת יום כיפורים ואימות יהדותם של עולי אתיופיה הן דוגמאות מוכרות. כשאך התמנה לדיין, הוא נאבק בממסד לשיקום מעמדה של הפסיקה הספרדית בעיני המערכת הרבנית של מדינת ישראל שראתה בה כמעט תאונה היסטורית. בהמשך הוא פעל גם לאיחוד כל עדות המזרח תחת כנפי מרן הבית יוסף, מערכה שאותה הוא הגדיר כ"להחזיר עטרה ליושנה"1.
וכאן אני רוצה להשמיע נימה צלולה של ביקורת, זהה לזו שנשמעה כלפי חכמים קודמים שניסו לצמצם את עולמה העשיר של ההלכה לכדי שיטת פסיקה קאנונית אחת ויחידה; על אף שמפעלו ההלכתי של הרב עובדיה יוסף אינו קרוב לזה של ה"משנה תורה", ה"שולחן ערוך" ו"המפה" של הרמ"א, כולם כאחד ספגו אותה ביקורת על דחיקת רגליהן של המסורות ההלכתיות האחרות.
כשהרב עובדיה ניסה לדחוס את כלל מנהגי יהודי ארצות ערב והמגרב למיטת סדום צרה של "ספרדים" שמחוייבים לנהוג לפי פסיקת מרן הבית יוסף, "מרא דאתרא", הוא חטא לאמת; כפי שכתבתי בעבר, אין יהדות "ספרדית" ממש כפי שאין יהדות "אשכנזית" - אך גם אין יהדות אחת. מה יש אפוא? רצף של מסורות הלכתיות שונות של יוצאי אזורים גיאוגרפיים שונים. על אף שגם יוצאי תוניס וגם יוצאי הבלקן כלולים תחת השם "ספרדים", המסורת ההלכתית של הראשונים ביחס לאכילת קטניות בפסח שונה לחלוטין מהמסורת של האחרונים; והמנהג של יהודי גרמניה "האשכנזים" בזמן ההמתנה בין בשר לחלב, אינו דומה למנהגם של יוצאי הולנד, שגם הם "אשכנזים". למעשה, גם הניסיון לכלול את כל יהודי גרמניה והולנד תחת אותה קטגוריה, "אשכנזים", אינו הוגן. הרי בכל אתר ואתר נהגו לפי פסיקת המרא דאתרא, שפעמים רבות חלק על מרא דאתרא של העיר הסמוכה או אפילו על זה של הקהילה השכנה. שני יהודים, שלוש דעות - זו האמת. הקטגוריות הגסות הללו, "ספרדי" ו"אשכנזי" שבהן נקט כבר מרן הב"י (שו"ת אבקת רוכל, סימן רי"ב), הן השטחה של התמונה ההלכתית העשירה לשחור ולבן מלאכותיים; משמעותה המעשית של ההכללה המאוחרת יותר "ספרדי פוסק לפי מרן ואשכנזי - לפי הרמ"א" היא לא פחות מהוצאת לעז על הדורות הראשונים שנהגו במנהגים אחרים; הרב עובדיה יוסף עצמו השתמש בביטוי זה כדי לשכנע תלמידי ישיבות ספרדים לדבוק במסורת אבותיהם (יחו"ד ב, א), אך לא לשם שמירה על מנהגי תתי-העדות שמהן מורכבת עדת ה"ספרדים". תפיסה זו גוררת בעקבותיה את הדרתן של דעות המיעוט מן העולם, וכפי שכתב יפה הרב בנימין לאו, "ההלכה הספרדית בארץ ישראל מתגבשת על חשבון המגוון העדתי"2. כשהרב עובדיה ביקש לבטל את החלוקה הפנימית לתתי-עדות הוא שאף לשחזר את המעשה של מרן הב"י שאיחד את כלל יושבי ארץ ישראל תחת מסורת הלכתית אחת, חדשה.
וכך, בו בזמן שהרב עובדיה יוסף הגן על עולם התורה והמנהג הספרדי מכליה הוא גם גזר עליו קיצוץ איברים אכזרי. למזלנו, החלק הראשון היה למציאות והחלק השני לא יהיה. שלא כמו מרן הב"י שהצליח להעלים מן העולם את מסורות הפסיקה האחרות, מרן הגר"ע הצליח בכך הצלחה חלקית בלבד; גם לאחר שידוד המערכות הרבניות והקמת מערכת החינוך של ש"ס, לא נעלמו ממפת ההלכה תתי-העדות ומנהגיהם העצמאיים, ב"ה.
ועוד דבר קטן לסיום. אם מישהו מהקוראים התחבט בשאלה האם עליו לקרוע את בגדיו לאות צער או לא - וכדי לדעת את התשובה פתח ילקוט יוסף, יחוה דעת או יביע אומר - הרי שלמפרע התברר שהוא חייב לקרוע, שכן מעשיו מוכיחים על מקומו של הרב בעולמו. אני, אגב, קרעתי, על אף שאיני משעבד את עצמי לפסיקת ההלכה של הרב עובדיה יוסף זצ"ל בכתביו.
יהי זכרו של הרב ברוך.
[מאמרו הנפלא של הרב בנימין לאו, "להחזיר עטרה ליושנה: מאבקי חוץ ופנים של הרב עובדיה יוסף", אקדמות ח, עמ' 9-23, עוסק בכך בהרחבה. "שמירת מנהגי עדות מול אחדות ההלכה: עיון במשנתו ההלכתית של הרב עובדיה יוסף", אקדמות י].
הכותב הינו בעל הבלוג ”בלוגין שאובין“