לפעמים אתה יכול לחיות ליד נקודה מסוימת מתוך תחושה שאתה באמת מבין אותה עד שאתה שמגיע רגע מסוים שמסביר לך שעד עכשיו נעת במעגלים ובעצם לא הבנת כלום.
אף פעם לא הבנתי למה כדאי לשליח ציבור בימים נוראים להיות גם אבא לילדים קטנים מלבד היותו נשוי, האם דמעתם של הרווקים שווה פחות?
ואז הגיע פתיחת שנת הלימודים ואיתה היום הראשון של הלל שלנו בפעוטון.
הבאתי אותו, נזכר ברגעים הראשונים שלי בגן חובה. הרגשתי פחד אלוהים. לא מכיר אף אחד מלבד אבא שלי שהבטיח לי שתוך כמה שעות הוא חוזר. זה נגמר במרדף בהול אחרי המכונית של אבי שמצדו בכלל לא העלה על דעתו שבנו הקטן עשה הרגע את בריחתו הראשונה מממוסד לימודי כלשהוא.
הלל נדבק אליי, מסתכל בחשש מהאישה הזרה מבחינתו ותפס לי חזק את היד.
"אם אבא יצא החוצה, נוכל לסגור את הדלת" אמרה הגננת, ברמז דק כרגלו של פיל.
הייתי צריך להפריד בכוח את ידו הדבוקה של הלל, שהסתכל עליי באימה ובמבט נדהם שלא הבין מה הוא חטא שאבא שלו מתנער ממנו דווקא עכשיו שהוא צריך מישהו שיוכל להתחבא בתוכו.
הרגשתי כאילו מישהו הכניס חוט תייל מברזל חלוד מסביב ללב שלי והתחיל לכווץ. חזק.
"הללי שלי, תאמין לי, זה הרבה יותר כואב לי משזה כואב לך" ניסיתי להגיד לו בייאוש מבעד למבט המעורפל של העיניים שלי וכל מה שראיתי רגע לפני סגירת הדלת, היה את הפרצוף הבוכה והמתחנן שלו, שרק צרח לעברי:
"אבא!"
והו אז, כמה ימים לפני ראש השנה, הרגשתי איזו תחושה נוראה הולך להרגיש הקב"ה כשמידת הדין מאלצת אותו לקרוע את האבהיות שלו, להתכסות בגלימת הדין ולראות פעם אחרי פעם איך המקטרגים שלא רואים בעיניים מתחילים לשפוט אותנו והוא לא יכול לעשות כלום, כי מצד האמת הם צודקים. שהרי גם בעולם שלנו אנחנו נוהגים לפי 'שברת שלמת', אז מה לנו כי נלין עליהם?
אני עסוק בחיים שלי, אבל מתי הקדשתי רגע של מחשבה לחשוב כמה צער יש לו לקב"ה בראש השנה מתוצאות הדין שלנו? ומשם חשבתי, שהצער של והפחד של הקב"ה מתוצאות הדין שלנו די מוצדק, כי מה באמת הסיכוי האמיתי שלנו מצד האמת לעבור אותו?
"אם תמצה עומק הדין, ימי צדק לפניך בדין?' אנחנו באמת חושבים שיש לנו אפשרות לעבור את יום הדין אם נלך ראש עם הבית דין של מעלה?
בדיוק בגלל זה, מסביר הרב דסלר, הביא לנו הקב"ה את היום השני של ראש השנה.
בכדי להבטיח שמי שלא יוכל לעבור בשלום את הדין ביום הראשון של ראש השנה, שדנים בו כל אחד ואחת באופן פרטני, יוכל לנסות ולהשיג לעצמו חיים ביום השני של ראש השנה, שבו דנים את כולנו באופן כללי ובוחנים כמה הבריאה צריכה אותך.
כלומר גם אם לנו בעצמנו אין זכות קיום בעולם, כי הקב"ה מפסיד עלינו, בכל זאת אם נהיה כלים למישהו אחר שבעצמו ראוי לעבור את הדין, כבר הבטחנו לעצמנו חיים.
לפני חודש ראיתי את זה בחוש כשהמכונית שלי סגרה וורט עם המוסכניק שלי.
לרגל האירוע החגיגי, החלפתי לה גיר חדש, משאבת שמן, אגזוז, שני פנצ'רים, תפוחים, תמרים, קיצר השקעתי רק על התיקונים שלה הרבה יותר ממה שהיא שווה. לא הבנתי מה ההשגחה רוצה ממני ומדוע גלגלי המכונית תקהינה?
עד שנזכרתי בכל אותם הפעמים שהייתי יכול לעצור לטרמפיסטים אבל העדפתי להתעלם כי לא תמיד זורם לי לעצור, כי עד שהוא יסביר לאן הוא צריך, הזמן היקר יברח לי.
ואז הגיע לי הארה: למה בכלל שהמכונית שלך תכתב לחיים אם חוץ ממך אין לה עוד זכות קיום?
מילא היית מסיע בה אנשים, עושה איתה מעשים טובים, במצב כזה, לפני שהגיר שלה היה נחתם למיתה, היו עושים חשבון בשמיים מה אשם אדון ששון, שמגיע לאבינועם שהמכונית שלו תתקלקל עכשיו? מי יעצור לו וייקח אותו טרמפ? וגם אם עכשיו מגיע לי מצד הדין ששוטר יחכה ויבדוק לי רישיונות, יוותרו לי בגלל שראובן עומד בטרמפיאדה כבר רבע שעה בקור ומתפלל שהקב"ה ישלח אליו את המכונית שלי שתאסוף אותו.
אולי זה ישמע קצת אינטרסנטי, אבל מסתבר שמעשים טובים ונתינה שהופכת את העולם למקום טוב יותר, שווים פשוט חיים.
למקטרגים יש חשבון איתך, אבל אין להם עסק עם כל מעגל האנשים שאתה מיטיב איתם.
אז גם הבנתי בפעם הראשונה את המשמעות האמיתית של המשפט:
'יותר משבעל הבית עושה עם העני, העני עושה עם בעל הבית'.
לא, בעל הבית זה לא אנחנו. זה הקב"ה. שכואב ומצטער ורק מתפלל שנעבור את הדין.
מגיע העני שהסכים לקבל את החסד והמעשה הטוב שלנו, שהקנה לנו את כרטיס הכניסה לספרי החיים. העני הפשוט הזה, בעצם הביא חיים לילדים של המלך. של בעל הבית.
מאז לקראת השנה החדשה קבלתי על עצמי בל"נ לחפש בנרות טרמפיסטים
והמוסכניק מחפש אותי.
שתהיה לנו שנה טובה ומתוקה!
הכותב הינו מנהל מחלקת הדרכה של 'מקום בלב', OU ישראל