האקדמיה יוצאת להגנת "הר המור"

בשנים האחרונות החלה ישיבת ”הר המור“ ותורתו של מנהיגה ונשיאה, הרב צבי טאו, לצוף ולספק כותרות לאמצעי התקשורת. ההצבעה בבחירות לכנסת, התערבות במרוץ הרב הראשי, מכתבי רבנים בעד הנשיא לשעבר משה קצב ונגד 'הבית היהודי' ועוד.

על אף שמדובר בגוף המחזיק מוסדות תורניים רבים ועשרות אלפי תלמידים, נמתחה על אנשי הר המור לא מעט ביקורת מכיוונם של רבנים המזוהים עם המחנה המתון בציונות הדתית ומצד יוצא 'מרכז הרב' ורבני ’תקומה‘, שלא לדבר על כיתובם המוחלט כזרם כקיצוני והזוי בידי אנשי האקדמיה והתקשורת הישראלית.

ספק אם ב“הר המור“ דמיינו מציאות בה ספר חדש יוצא לאור על ידי הוצאת ”רסלינג“, להגנת ובירור דרכה של הישיבה. בספר החדש והמרתק מתייחס ד"ר אבינועם רוזנק, ראש החוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית, ל“הר המור“ ולדרכה, תוך שהוא טוען כי מי שביקר את הישיבה - לא הבין את משנתה.

בספרו החדש "סדקים", מבקר רוזנק בחריפות וסודק את הקונספציה של מתנגדי ”הר המור“, בעיקר בקרב אנשי האקדמיה. את חרבו הוא שולף בעיקר כלפי חוקרים חובשי כיפה שהתיימרו לחשוף את תורת ”הר המור“ ועל הדרך לבטלה, כאשר בראשם הוא מעמיד את פרופ' אבי שגיא והוגי הקיבוץ הדתי.

בית המדרש של ישיבת "הר המור" (צילום: מיכאל יעקובסון)

"הספר הזה נכתב בשל הרגשת אי נחת שאני נושא עמי יותר מעשור", כותב רוזנק, שמתאר עצמו כמי שגדל על ברכי הדתיות הליברלית וההומניסטית שזכתה לאהדה רבה באקדמיה הביקורתית מערבית שם הוא פועל. בשנים האחרונות נחשף יותר ויותר אל הדתיות החסידית קבלית שטרפה את קלפיו האישיים - "התגלעו סדקים בתפיסת עולמי הקודמת והזר נעשה מוכר ואהוב, וביתי - שגם הוא אהוב ומוכר - נעשה גם בעייתי וצר". אמירה חריפה יותר הוא מבטא בהמשך וכותב כי "כשאני שומע רעיונות המושמעים תדיר בשיח הנמצא סביבי בקהילה האקדמאית שבה אני חי, אני מזהה בהם רעיונות שאף אני משמיע, אבל הדברים נשמעים לי מפוקפקים ביותר... כאלה שאחדים מקהילתי האקדמית יראו בהם הזויים, נראים בעיניי לא אחת כבעלי רגישות ועומק".

רוזנק טוען בספרו כי חשובי חוקרי הציונות הדתית - טעו בהבנת תורת הרב קוק וכהמשך ישיר לכך טעו גם בהבנת תורותיהם של תלמידיו ובראשם הרב צבי טאו. בעוד הקוקניקים דגלו "באחדות ההפכים", דגלו מבקריהם בשיח שחילק בין קתולים לפרוטסטנטיים יהודיים - ובכך פספסו את המטרה.

רוזנק טוען בספרו כי מי שעסק עד היום בתורת הרב קוק וממשיכי דרכו היה שבוי בניתוח הדתי שבין קתוליות לפרוטסטנטיות. קתוליות, בהקשרה היהודי, היא עמדה דתית הטוענת כי הדת חובקת את כל מרחבי החיים. עמדה זו מתאפיינת בדרך כלל בביטחון עצמי מופרז כשהיא היודעת והמבינה הבלעדית את טיבה של המציאות, מציאות הכפופה לחוקיה הדתיים והמתפרשת על ידם. כך למשל הכילו הרב קוק ותלמידיו את הציונות והחילון בטענה כי אלה עושים זאת ממניעים דתיים עמוקים וכינתה את פעולתם כ'אתחלתא דאוגלה' - כי לא משנה מה המציאות או האדם אומרים, משנה מה ”הקתולי“ אומר עליהם - שהרי הוא היחיד שמבין את המציאות. דת זו הפכה קיצונית עם הופעת החילון שכפר בפרשנות הקתולית את המציאות וממילא גם בקיום החוקים הדתיים. אז קמה לה הדת הפרוטסטנטית, כזאת שהכילה את החילוניות יחד עם קיום חיים דתיים, פחות או יותר. הפרוטסטנטיים הדתיים הגבילו את הדת אל בית הכנסת ומקומות וטקסים דתיים נוספים, אל ד‘ אמותיה של ההלכה בלבד. הם שללו את ההתבוננות על המציאות מתוך עמדות מטאפיזיות ואימצו את תורת המודרנה.

הוגים דתיים רבים טענו כי הרב קוק היה ”קתולי“ ושתלמידיו אף הקצינו את הקתוליות אל הסתגרות מוחלטת. מעבר לכך שד"ר רוזנק דוחה את טענותיהם וטוען כי הרב קוק דגל ב'אחדות ההפכים‘ וכי דווקא אותם מבקרי תורת הרב קוק העמידו עצמם ובחרו בעמדת הפרוטסטנטיים. מרגע זה, כל מי שהוא אחר, כל מי שהוא לא הם, כל מי שהוא קתולי, כל מי שהוא הרב קוק או תלמידיו - מיד הופך, קיצוני, פונדמנטליסט, חשוך וסגור - בעוד הם, הפרוטסטנטיים הדתיים, נאורים פתוחים ויפים.

"אחדות ההפכים", בה דגל הרב קוק אינה קתוליות השוללת את כל מי שאינו חלק ממנה, כי אם תורה מורכבת הרבה יותר. הרב קוק מאמין, כך מסביר ד"ר רוזנק, כי כל המציאות נובעת ממקור אחד וכלולה בקב"ה, באין עוד מלבדו. ממילא, כל מה שהוא פרי המציאות הופך לאלוהי, "אלו ואלו דברי אלוהים חיים", אך מדגיש כי הרב קוק ותלמידיו בחרו להם עמדה אחת מתוך האלו ואלו הלגיטימיים, "והלכה כבית הלל", אולם מבלי לשלול את האחר. הם היו מוכנים להיאבק באחר ולהתווכח איתו באופן חריף, אולם להכיר בו ולהצדיק את קיומו מתוקף היותו חלקת אלוהים. הרב קוק ותלמידיו, אומר רוזנק, לא מפחדים מדעות המתנגדות להם ולא חשים מאוימים כפי ש“הקתוליים“ חשים. לא מדובר בהרמוניה המנסה לטשטש את ההבדלים בין העמדות השונות, כפי שנוהגים ”הפרוטסטנטיים“. להיפך, הם עונים למתנגדים, לעיתים גם תוקפים, אך בעומק מכירים בכך שהם זקוקים להם, שהם חלק מה"אלוהים חיים" שמרכיב את המציאות.

לאורך הספר מעמיד רוזנק את תלמידי הרב קוק כמי שדוגלים בשיטה זו כשהמאתגר שבהם הוא הרב צבי טאו ואנשי ישיבת ”הר המור“. לטענת רוזנק אלה הלכו בדרך 'אחדות ההפכים' של הרב קוק אך עם איזונים שונים. קתולים מסתגרים? ממש לא.

דוגמה אחת מני רבות הטוענת להמשך ישיר של הר המור את דרך הרב קוק, לוקח ד"ר רוזנק דווקא ממקור מפתיע - מכתב התמיכה של רבני הר המור בנשיא לשעבר משה קצב שהורשע באונס. מכתב שחותמיו כלל לא נחשפו לחומרי החקירה ובכל זאת טוען ד"ר רוזנק כי מדובר בעמדה הדומה, אך לא זהה לגמרי, לעמדת הרב קוק. הכיצד? לאחר רצח ארלוזרוב בטיילת בתל אביב נעצרו גורמים במחנה הימין בטענה שהיו קשורים לרצח. הרב קוק, יצא נגד המעצר ופעל לטובת העצורים בטענה שלא יתכן כי יהודים נוהגים בדרך של רצח, זאת מבלי להכיר את חומרי החקירה.

לאורך הספר נוקט ד"ר רוזנק באין סוף דוגמאות וציטוטים של תלמידי תלמדיו של הרב קוק ובדגש על רבני ”הר המור“ ומנסה להוכיח כי אלה דוגלים במשנת ”אחדות ההפכים“ והולכים בדרכי הרב קוק בשינויים קלים. אל תטעו, על פני דפים גדולים וארוכים הוא גם מוצא לא מעט סתירות בין עמדות ”הר המור“ ובתי מדרש נוספים הטוענים להמשך דרכו של הרב קוק, המתנגשות חזיתית עם הרב קוק עצמו. כך למשל טוען לגבי היחס המנוכר שחשים ”הר המור“ בעת האחרונה כלפי מוסדות המדינה זאת בניגוד לרב קוק שראה באלה יסודות האומה.

לפניות לכתב נטעאל בנדל - desk@kipa.co.il