אחת השאלות המטרידות מאמינים רבים, ושהעסיקו את אנשי המחשבה והפילוסופיה במשך תקופות ארוכות היא: האם ניתן להוכיח את קיומו של אלוקים?
נציע מספר תשובות שנאמרו במהלך ההיסטוריה ולאחר מכן את התשובה של הרב קוק שהופכת את השאלה מיסודה.
כיוון אחד הוא להוכיח את קיומו של אלוקים מתוך ההתבוננות בטבע, לא יתכן שעולם מסודר ונפלא כל כך נוצר מעצמו ללא עזרה של כח תבוני יוצר. הוכחה זו בעלת משקל רב אבל יש הטוענים שהטבע מלא גם בכאוס ואי סדר וכן ישנם כוחות אבולוציונים שגורמים לסדר של הבריאה, כיון שהרצון של בעלי החיים והצמחים להישרד, גורם להם לפתח תכונות מסויימות מעצמם ולא בעזרת כח תבוני חיצוני.
כיוון שני הוא להוכיח את קיומו של אלוקים מתוך ההתבוננות על ההיסטוריה ובעיקר על ההיסטוריה של עם ישראל, העובדה שעם ישראל שרד במשך אלפי שנים ללא ארץ ובהיותו בגלות בקרב עמים אחרים לא נטמע בהם מפליאה ביותר, ובעיקר לאור נבואות שנכתבו לפני אלפי שנים שכבר חזו זאת מראש. היתרון בהוכחה זו הוא שהיא מוכיחה גם את המסורת של עם ישראל והתורה ולא רק את קיומו של אלוקים, החולשה שלה היא בכך שישנם הסברים נוספים לכך שעם ישראל שרד, כגון שנאת הגויים שהכריחה אותו להיות מבודד או המנהגים הדתיים החזקים שלו שגרמו לו להתבדל משאר האומות.
כיוון שלישי הוא הפן הרגשי, כמעט כל אדם חווה רגעים של התעלות וחוויה פנימית של הארה רוחנית, רגעים אלו מתקשרים אצלו לקיומה של נוכחות אלוקית בתוך תוכו וגם בעולם שמחוץ לו. היתרון של הוכחה זו היא שלא ניתן להפריך אותה שכן היא תוצאה של חוויה פנימית. החיסרון שלה הוא בכך שכמו כל חוויה פנימית, היא לא ניתנת להעברה לזולת וכן עלולה להישחק במהלך השנים ולהתכסות בחוויות אחרות שישכיחו אותה.
ההוכחה האחרונה שנציג היא גישתו של הרב קוק, שיש בה מהפך בכל היחס אל השאלה על קיומו של אלוקים ולפיכך היא חזקה ביותר.
הרב קוק טוען שלפני ששואלים האם אלוקים קיים צריך לברר מהו אלוקים? התפיסה הרגילה היא של אלוקים היא ככח עליון, תבונה שלמה או אין סוף שמנהל את המציאות, הכשל בכל התפיסות הללו הוא שאנו מנסים להגדיר את אלוהים ובעצם לשים אותו בתבניות שאנחנו יצרנו, לפיכך כל האמירות האלו על אלוקים הם סוג של הגשמה לגבי האלוקות האין סופית. חיסרון נוסף הוא בכך שאלוקים מוצג כדבר חיצוני למציאות שמנהל אותה מבחוץ. דבר שמביא בעומק הדברים לפחד מן האלוקים ולצמצום כוחות החיים שמנסים להתנתק מחיי החומר כדי להגיע אל האלוקות המנותקת.
התפיסה שאותה מציג הרב קוק היא שאין לנו יכולת לדבר על אלוקים עצמו שמעבר לכל מושג שלנו, עצמות האל היא דבר שלא ניתן לכפירה בדיוק כמו שהוא לא ניתן להוכחה, כיון שעל עצמות האלוקים אנחנו לא מסוגלים לדבר ואפילו לא לחשוב. הנסיון להוכיח את קיומו של אלוקים וכאילו לתפוס אותו במחשבתנו הוא דבר פסול שגורם רק לבלבולים ונזק רב.
אם כך כיצד נאמין במשהו שאנחנו לא יכולים לחשוב עליו? התשובה של הרב קוק שאנו לא חושבים על אלוקים עצמו, אלא על ההשפעה של אלוקים עלינו. את אלוקים עצמו בלתי ניתן לתפוס, אבל את ההשפעה של האלוקות על החיים שלנו ועל המציאות שסביבנו ניתן לדבר ולהכיל במחשבתנו. ההשפעה של אלוקים על המציאות נקראת "האידיאלים האלוקיים", וההקרנות האלו של אלוקים על המציאות שלנו הם הדבר שאותו צריך לקלוט יותר ויותר וניתן בהחלט להתחבר אליהם. בעומק הדברים המפגש שלנו עם כל דבר במציאות הוא רק עם ההשלכה של הדבר עלינו ולא עם הדבר עצמו, כפי שהוכיח הפילוסוף המפורסם קאנט לפני כמה מאות שנים.
הטענה הנוספת והמשמעותית של הרב קוק היא שההשפעה והאידיאלים האלוקיים שמוקרנים אלינו מאותה אלוקות בלתי נתפסת הם בעצם המציאות כולה. כל מכלול החיים הרצונות, החפצים והמחשבות שאנו חווים בעצם חיינו, הם הקרנות והשפעות אלוקיות שעוטפות אותנו כל רגע ורגע. אנו חווים את אלוקים בכל נשימה ובכל רצון. בעצם חיינו אנו מהווים הוכחה וקיום לאידיאל אלוקי שמהווה אותנו ואנו חלק ממנו.
אלוקים איננו המציאות, אבל המציאות היא חלק מאלוקים. האלוקות עצמה היא דבר שאין לדבר ולחשוב עליו, וממילא אין לנסות להוכיח את קיומו. אבל ההבנה שהעולם שלנו כולו, שעצם חיינו, הם הקרנה אלוקית, זה דבר שעליו ניתן לחשוב ובו צריך להעמיק. האמירה שאני מאמין באלוקים איננה מדברת על האלוקות עצמה, שבה לא ניתן לדבר ולחשוב, אלא אמירה עמוקה ויסודית הרבה יותר שעצם החיים שלי והמציאות שבה אני חי היא הקרנה אלוקית ושיקוף של מציאות אלוקית שקיימת סביבי ובתוכי.
תפיסה זו נותנת לאדם יחס אחר לעולם שסביבו, האדם מתחיל לקלוט בנפשו ושכלו שישנה עוצמה אלוקית ומהות אין סופית בתוך כל דבר ודבר בעולם, ישנו כח ומשמעות לכל ציוץ של ציפור ולכל מחשבה של משורר, ישנו סדר פנימי שהולך ומתנגן מתוך עצם החיים ומקרי המציאות, ישנה אחדות וישנו תהליך של השתלמות וחשיפה של אותם כוחות אלוקיים, שאיננו מתעסקים במקורם העצמי אלא פשוט חווים את השלמות שהולכת ומתגלה בהם.
לפי גישה מהפכנית זו אין צורך כלל להוכיח את קיומו של אלוקים, אלוקים עצמו הוא דבר שלא ניתן לדבר עליו ולכן לא ניתן גם לכפור בו, הוא דבר שכל מה שנגיד עליו רק יקטין אותו. המשמעות של האמונה שלנו איננה בכך שאנחנו מבינים את אלוקים אלא בכך שאנו חיים מתוך תודעה שהמציאות כולה היא הוויה אלוקית שעוטפת אותנו גם אם איננו מבינים את מקורה. האמונה איננה דיבור קר על ישות אין סופית, האמונה היא החיים, האופן שבו האדם חי, בעצם העובדה שאדם נושם, מדבר, חי, יוצר ומתפתח הוא הולך ומגלה את המהות האלוקית שבו.
האמונה איננה רק שמירת מצוות, האמונה היא לחיות את החיים בצד הגדול והאין סופי שבהם, האמונה היא למצות את הכוחות האלוקיים שזורמים בתשתית המציאות. לפי היהדות עצם החיים הם עבודת אלוקים אחת גדולה. המצוות והטקסים הדתיים הם עצות ודרכים כיצד להגיע לתוכן האין סופי של המציאות, ולכן הם מוכרחים על מנת לשמור על איזון ופיתוח נכון יותר של ההוויה האלוקית שבתוכנו. מצד שני כל אדם אשר מכיל בתוכו עוז חיים ותעצומות נפש מגלה את האמונה באלוקים, את האידיאלים האלוקיים.
המשמעות של גישה זו היא שגם אדם שמצהיר על עצמו ככופר באלוקים אבל חי באופן מוסרי ומנסה לפתח את כוחותיו ואת כוחות החברה והמציאות, הוא אדם מאמין באופן מסויים. שכן אדם שלא היה חש שיש מקור אין סופי ושלם למציאות לא היה מנסה לפתח אותה או להיות מוסרי כלפיה. האידיאלים האלוקיים, כוחות הצדק, המוסר, היופי ועצם הצורך לחיות, פועלים על כל האנושות כל הזמן. יש הקוראים להם בשם המפורש של אמונה ואלוהות ויש החיים אותם באופן תת מודע בלי הבנה של מקורם האלוקי.
לפי הרב קוק השאלה האם יש אלוקים היא בעצם השאלה "האם ישנה מציאות?" או "האם יש חיים?" כל אדם חי הוא אדם מאמין, כל אדם יוצר ומוסרי הוא אדם שעובד את אלוקיו. להאמין פירושו לחיות את עומק המציאות, להכיר, לחוות ולהרגיש כמה שיותר, לשמוח, לפעול ולרצות בטוב. האמונה היא לחוש את ההרמוניה שעומדת במקור המציאות ולהכיר את השלמות האלוקית שהמציאות זורמת אליה כל העת. הצורך להיות שמח או הרמוני עם סביבתך איננו זקוק להוכחה, הוא עצם החיים וזרימתם הפנימית ששוטפת את האדם, כמו עצם קיומו.
לעיון נוסף: מאמר "דעת אלוקים" ומאמר "ייסורים ממרקים" של הרב קוק.
הכותב הוא ר"מ בישיבת נתיבות דרור, ורב בית ספר "קשת התקוה" באליקים.