"אין לי מה ללבוש".
כמה פעמים היום שמעת את עצמך אומרת את המשפט הזה ?
לפחות פעמיים. (גם כשהחלפת בגדים כשחזרת מהלימודים..)
וזה לא שהארון שלך לא מלא בחולצות מכל הסוגים, טוניקות, חצאיות (למיניהן), שמלות וסרפאנים. אז לְמה באמת את מתכוונת כשאת אומרת "אין לי" ?
(בינינו, אני יכול לגלות - שכשאשתי רוצה שאלבש חולצה או מכנסיים כלשהם - היא פשוט מניחה אותם בראש הערימה.. ועוד דבר - שיישאר גם בינינו - כבר שנתיים אני משתמש באותם שלשה (!) זוגות מכנסיים...)
אני אגיד לך - את לא רק מתכוונת, את יודעת שהיום את צריכה ללבוש משהו אחר, חדש, יחודי, מתאים להיום.
והיום קמת עם הרגשה אחרת - ולכן ל א י ת כ ן ללבוש שוב חצאית "ראומה" כחולה ו"שורט" סגול כהה - שאותם לבשת ביום של המבחן בתנ"ך לפני שבועיים - כי ההרגשה אז היתה שונה לגמרי מההרגשה של היום בבוקר!
יום אחרי שקנית חולצת FOX חדשה, הגעת לבית ספר, והחלום הרע מהלילה האחרון התגשם מול עינייך. גם נעמה, שיושבת בשולחן האחרון, הגיעה עם חולצה זהה. כתום-סגול בהיר. מובן מאליו שלשתיכן זו הפעם האחרונה עם החולצה הארורה והמכוערת הזאת.[אני יכול להעיד על מקרה בו אמו של החתן החמיצה את החופה (!) רק משום שאחת הדודות הגיעה בשמלה דומה].
התחדשות וייחוד. שני צרכים טבעיים של כל יצור אנושי (ולא רק ממין נקבה).
גם אתם - הקוראים מהמין הגברי - אל תצחקו. מה הרי דוחף אתכם, הבנים מכל קצוות הארץ, לגדל שער/קוקיות/זקן צרפתי/פאות "אלוויס"/גבות/וכד' בכל הצורות האפשריות, ולהחליף פעם בחודש?
הצורך הטבעי בהגדרה עצמית דוחף אותנו להתייחד ולו במשהו מן השאר. משהו שיבדיל בין "אני" ובין ה"שאר".
אז אני שואל אותך: מה חשבו חז"ל, FOR G-D SAKE, כשקבעו לנו להתפלל שלוש תפילות ביום - כל פעם אותו נוסח ארוך ומייגע, באותה שעה ובאותו מקום ?
התשובה, מה לעשות, עוברת שוב דרך ארון הבגדים שלךְ..
דמייני - אני יודע שזה קשה ומעצבן - אבל רק לרגע אחד, שהייתי אוסר עלייך במשך שנתיים, אפילו שנה, לקנות בגדים חדשים.
מה היית עושה ? תשובה: היית עושה וריאציות עם מה שיש. פעם נקצר את החצאית ההיא, לזאת נשים מכפלת, את החולצה הכתומה שתמיד לבשת מתחת לסרפאן - ננסה עם החצאית ג'ינס המשופשפת. אולי - במקרים קיצוניים - היית מסתפקת בלהחליף שרשרת...
לאדם יש צורך להתחדש. זהו גם צורך פנימי-נפשי. כאשר הוא יכול להסתפק בהתחדשות או התיחדות חיצונית, קלה, זה יספק אותו. אבל אם נאסור עליו התחדשות חיצונית הוא יהיה מוכרח להתחדש מבפנים להתיחד מבפנים. להיות שונה מהשאר לא רק בלבוש/בקוקו, אלא גם בצורה אמיתית. זה כמובן דורש יותר מאמץ, אך זו התחדשות מהותית. לא מקרית וחולפת.
איזוהי עבודה שבלב - זוהי תפילה. התפילה היא עבודה קשה מאד - בלב. לא בפה. אם הייתי כל פעם מתפלל מה שבא לי, רק כשבא לי, ביום ראשון בבית עם אשתי, וביום רביעי עם השכן האשכנזי ממול, אין ספק שהיה לי יותר קל, ובכל תפילה הייתי מרגיש משב רוח טרי ומרענן. אך האם אני הייתי משתנה ? הייתי מתקדם ? קרוב לודאי שלא.
(בסוגריים: וזה לא שהתחדשות חיצונית לא יכולה להביא להתחדשות פנימית. דווקא יכולה - סוג התחדשות שונה. אך זה נושא לפעם אחרת)
המסגרת הנוקשית הנראית בתפילה כלפי חוץ היא היא המביאה לטריות המחשבתית ולהתחדשותו של האדם מבפנים. למצוא באותן מילים עצמן משמעות חדשה המתאימה דווקא להיום. פירוש חדש, התעוררות רגשית אחרת שעוד לא חויתי. למען האמת - זה נכון גם על המסגרת הדתית בכללה.
והא ראיה - כשהיהדות הרפורמית וגרורותיה ברחו לכל מיני חידושים חיצוניים ביהדות - התפתחה לה "יהדות" (אם אפשר לקרוא לקליפה ריקה מתוכן זו, בשם זה) רדודה ושטוחה, בלי אפילו סנטימטר עומק. מה שרואים - זה מה שיש.
זה נכון גם לגבי ארון הבגדים עצמו. מי שחושב, או חושבת, שהבגדים שלו (ובמקרה הנמוך יותר - גופו) משדרים את מה שהוא באמת, הריהו בנאדם רדוד. חשוב להשקיע בלבוש, יותר חשוב להשקיע בתוכן.
תתחדשי!