"תְּחִנַּת הַנָּשִׁים לְבִנְיַן הַמִּקְדָּשׁ" היא יצירה שנכתבה על ידי בסגנון מדרשי האגדה, ובה תובעות דמויות נשים מקראיות ובתר-מקראיות עד סוף בית שני על סמך זכויותיהן את בניין המקדש. היצירה, שיסודות תמאטיים שונים שבה שעונים על הספרות התלמודית, המדרשית והאגדית, כמו גם על הזוהר, מעלה זיקות בין נשים למקדש לאורך הדורות. היצירה הופיעה כספר בהוצאת "עקד", ובה מובאות שמונה עשרה נשים או קבוצות נשים שהעתירו לפני הקדוש ברוך הוא בגין זכויות שעמדו להן.
נציין את מקצת תוכן היצירה. שרה היא הדמות הפותחת ועל אודותיה מובאות שתי המסורות הקיימות, האחת לפיה נפחה את נשמתה בעקבות הבשורה המרה על העקידה מפי השטן, והאחרת הידועה פחות לפיה בשומעה את דברי השטן יצאה נשמתה מרוב שמחה. אשת יונה מציינת כי הייתה עולה ברגלים למקדש, ולא מיחו בה חכמים. חולדה הנביאה מזכירה שהייתה יושבת בדרום הר הבית, לומדת תורה ומתנבאת. בתו של הכהן הגדול מספרת כיצד נשחטו אביה והיא. הנשים בימי נחמיה מתארות כיצד התכערו מחמת העלייה לארץ, כיצד הניחו אותן בעליהן וכיצד היו מקיפות את המזבח, בוכות ומתפללות. שלוש אחיות מוסרות כיצד אביהן התנה עם בניו ועם בנותיו "הריני שוחט את הפסח על מי שיעלה מכם ראשון לירושלים" וכיצד קידמו הן לפני אחיהן. כן נזכרו הנשים שהיו אורגות במקדש את הפרוכות.
הדמויות המובאות ב"תְּחִנַּת הַנָּשִׁים" הן של נשים אשר היה להן קשר עם בית המקדש, עם מקום המקדש או עם המשכן. "תְּחִנַּת הַנָּשִׁים" מגיעה עד לסוף בית שני. עניין זה מכוון מאוד בשל הראייה שנחתמה כאן תקופה מבחינת הזיקה הישירה עם חוויית המקדש. היצירה מבקשת להדגיש שעם החורבן ניבט גרעין הנחמה. תפישה דומה מובעת במקורות ברעיון לפיו המשיח נולד ביום החורבן. סיבה נוספת לתיחום הזה היא משום שהמקורות המתייחסים לתקופות המאוחרות יותר דלים.
"תְּחִנַּת הַנָּשִׁים לְבִנְיַן הַמִּקְדָּשׁ" נודעה והתקבלה ברבים תוך זמן קצר. זהו טקסט הראוי ללימוד ולעיון באורח מיוחד בתקופת ימי בין המצרים וכן בתשעה באב, והיא נאמרת בפועל בזמנים אלה על ידי יחידים ובקהילות אחדות.
אני מוצאת לנכון להעיר כי היצירה התנסחה מתוך כמיהה עמוקה לבניין המקדש. אולם היא במפורש לא נכתבה בהקשר של תופעת העלייה להר הבית בפועל בזמננו, ואין לראות בה מתן גושפנקה כלשהי לעשות כן. שכן אני עצמי נשמעת להנחיות הרבנות הראשית האוסרת את העלייה להר הבית.
להלן מובא מבחר קטעים מתוך "תְּחִנַּת הַנָּשִׁים"; קטעי הפתיחה והסיום וקטעים נוספים אחדים, ואליהם נלוות הערות מבארות.
כְּשֶׁחָרַב הַבַּיִת בַּשְּׁנִיָּה / נִתְכַּנְּסוּ אֲבוֹת הָעוֹלָם עִם הָאִמָּהוֹת / וּבָאוּ לִמְקוֹם הַמִּקְדָּשׁ וְקָשְׁרוּ שָׁם מִסְפֵּד גָּדוֹל. / אוֹתָהּ שָׁעָה נִזְקַק לָהֶם הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא / מִשְּׁמֵי מָרוֹם וְאָמַר לָהֶם: / מַה לְּאוֹהֲבַי בְּבֵיתִי עוֹשִׂים מִסְפֵּד? / פָּתְחוּ הָאָבוֹת וְאָמְרוּ: / כִּסְּתָה כְּלִמָּה פָּנֵינוּ כִּי בָּאוּ זָרִים עַל מִקְדְּשֵׁי בֵּית ה'. / בֵּית קָדְשֵׁנוּ וְתִפְאַרְתֵּנוּ הָיָה לִשְׂרֵפַת אֵשׁ / וְכָל מַחֲמַדֵּינוּ הָיָה לְחָרְבָּה / וְהָעָם הָיָה לִכְלִי נִדָּח בֵּין אֻמּוֹת הָעוֹלָם...
הדגם הכללי של "תחינת הנשים" ניטל ממקור המופיע באיכה רבה (פתיחתא, כד) ובו מתואר כיצד באו לפני הקדוש ברוך הוא לאחר החורבן, בין השאר, מלאכי השרת, האבות, משה וירמיהו. לבסוף באה רחל, טענה את טיעוניה והקדוש ברוך הוא אמר שבגללה ישיב את העם למקומו. מקור זה מתייחס לחורבן הבית הראשון בעוד "תְּחִנַּת הַנָּשִׁים" מוסבת על הבית השני. כמו כן, שלא כמו איכה רבה, ב"תְּחִנַּת הַנָּשִׁים" נכללו רק נשים אשר הייתה להן זיקה עם מקום המקדש, עם המשכן או עם בית המקדש.
בָּאָה נִשְׁמַת חַנָּה, סָחָה וְשָׁאֲלָה: / בְּפַעֲמֵי רְגָלִים הָיִיתִי עוֹלָה לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁבְּשִׁילֹה, / וְרָאִיתִי אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל שָׁם. אָמַרְתִּי לְפָנֶיךָ: / רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, כָּל הַצְּבָאוֹת הָאֵלּוּ יֵשׁ לְךָ / וְלִי אֵין אֶחָד מֵהֶם? / וְעַתָּה, פִּזַּרְתָּם לְבֵין אֻמּוֹת הָעוֹלָם / וְאֵין הֵם יְכוֹלִים לַעֲלוֹת וְלֵרָאוֹת וּלְהִשְׁתַּחֲוֹת לְפָנֶיךָ / וְלַעֲשׂוֹת חוֹבוֹתֵיהֶם בְּבֵית בְּחִירָתֶךָ, בַּבַּיִת הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ / שֶׁנִּקְרָא שִׁמְךָ עָלָיו, מִפְּנֵי הַיָּד שֶׁנִּשְׁתַּלְּחָה בְּמִקְדָּשֶׁךָ. / עַל שֶׁהָיִיתִי תְּדִירָה עוֹלָה וּמִתְפַּלֶּלֶת בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ / וּמִתְחַנֶּנֶת לְפָנֶיךָ, עַל כֵּן שָׁמַעְתָּ תְּפִלָּתִי וַתִּפְקְדֵנִי, / וְלֹא תִּפְקֹד אֶת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל הַנְּתוּנִים בְּצָרָה וּבְצוּקָה? / קוֹלִי שָׁמַעְתָּ, אַל תַּעְלֵם אָזְנְךָ לְרַוְחָתִי לְשַׁוְעָתִי!
יותר מכל מסמלת חנה בעיני חכמינו את נושאת התפילה הרצויה. כך קבע רב המנונא כי "כמה הלכתא גברוותא איכא למשמע מהני קראי דחנה" [=כמה הלכות גדולות יש לשמוע מאלו המקראות של חנה], ובהן חובת הכוונה בתפילה. תפילת חנה נתפסה כמעין תפילת שמונה עשרה, ותשע הברכות בתפילת העמידה של ראש השנה הן "כנגד תשעה אזכרות שאמרה חנה בתפלתה".מתוך ההכרה במיוחדותה של תפילת חנה היא אף נאמרת במקצת קהילות ישראל מידי בוקר בפתיחת תפילת שחרית. רבנו בחיי, במסגרת הידרשותו למהות שירתה של מרים ולתופעה של נבואת נשים, כתב: "ועוד תמצא עקרים גדולים שבתורה מפורשים על ידי נשים כענין העולם הבא הנקרא 'צרור החיים' על ידי אביגיל, ועניין תחיית המתים וסדרי תחנה על ידי חנה, ועניין הגלגול על ידי התקועית, וכל זה יורה שאין האשה דבר טפל לגמרי אבל יש לה עקר" (רבנו בחיי, שמות טו, כ, מהדורת שוול עמ' קלה). בספרות התלמודית והמדרשית מיוחסים לחנה נוסחי תפילה נוספים מרובים למדי (ראו בהרחבה במאמרי: "'ותתפלל חנה: על פרשתחנה ותפילתה בליטורגייה", שהתפרסם בכתב העת "מסכת").
יָרְדוּ נִשְׁמוֹתֵיהֶן שֶׁל שָׁלֹשׁ אֲחָיוֹת וְשָׁפְכוּ אֶת שִׂיחָן: / מַעֲשֶׂה וְאָבִינוּ הִתְנָה עִם בָּנָיו וְעִם בְּנוֹתָיו / 'הֲרֵינִי שׁוֹחֵט אֶת הַפֶּסַח עַל מִי שֶׁיַּעֲלֶה מִכֶּם רִאשׁוֹן לִירוּשָׁלַיִם'. / קִדַּמְנוּ אָנוּ הַבָּנוֹת לִפְנֵי אַחֵינוּ, / וְהִכְנַסְנוּ אֶת רָאשֵׁינוּ וְאֶת רֻבֵּינוּ לְתוֹךְ יְרוּשָׁלַיִם / וְזִכִּינוּ אֶת אַחֵינוּ עִמָּנוּ / וְנִמְצֵאנוּ זְרִיזוֹת לְקַיֵּם מִצְוַת הַקְרָבַת קָרְבַּן פֶּסַח, / שֶׁהִיא זֵכֶר לִיצִיאַת מִצְרַיִם. / וְאַתָּה שֶׁהוֹצֵאתָנוּ מִמִּצְרַיִם, מֵעַבְדוּת לְחֵרוּת וּמִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה, / הֶחְזַרְתָּנוּ לְשִׁעְבּוּד וְלַאֲפֵלָה / וְשַׂמְתָּנוּ לִסְחִי וּלְמָאוֹס בְּקֶרֶב הַעַמִּים, / לֹא תָּשִׁיב אֶת הָעֲבוֹדָה לִדְבִיר בֵּיתֶךָ וְסֵדֶר הָעֲבוֹדָה לִירוּשָׁלַיִם?
קטע זה נשען על הדיון התלמודי בבבלי פסחים (פט ע"א) על משנת פסחים (ח, ג). במשנה נזכר כי אדם "האומר לבניו הריני שוחט את הפסח על מי שיעלה מכם ראשון לירושלים, כיון שהכניס הראשון ראשו ורבו" - דהיינו את רוב גופו - "זכה בחלקו ומזכה את אחיו עמו". ממשנה זו משתמע לכאורה כי מי שיגיע ראשון יזכה ראשון בקרבן הפסח ושאר אחיו יזכו בו על ידו. ואולם הבנה אחרת עולה מתוך הסוגיה התלמודית שבמסגרתה מובאת ברייתא המתעדת מעשה שהתרחש: "מעשה וקדמו בנות לבנים ונמצא בנות זריזות ובנים שפלים". מקור זה תומך בשיטת רבי יוחנן אשר ביאר את המשנה בהוראה שאמנם האב מינה מראש את בניו ואת בנותיו לאכול את קרבן הפסח בחבורה אחת, אלא שהתנה עמהם כך כדי לזרזם במצוות.
יָצְאָה בַּת-קוֹל וְאָמְרָה: / נִצְּחוּנִי בְּנוֹתַי! נִצְּחוּנִי בְּנוֹתַי! / לְמַעַנְכֶן לְמַעַנְכֶן אֲנִי עוֹשָׂה! / בְּרֶגַע קָטֹן עֲזַבְתִּיכֶם וּבְרַחֲמִים גְּדוֹלִים אֲקַבֶּצְכֶם. / בְּשֶׁצֶף קֶצֶף הִסְתַּרְתִּי פָּנַי רֶגַע מִכֶּם / וּבְחֶסֶד עוֹלָם אֲרַחַמְכֶם. / מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וְחָרְבָה יְרוּשָׁלַיִם / אֵין שִׂמְחָה לְפָנַי / עַד שֶׁאֶבְנֶה אֶת יְרוּשָׁלַיִם וְאַחֲזִיר אֶת יִשְׂרָאֵל לְתוֹכָהּ. / וְגַלְתִּי בִּירוּשָׁלַיִם וְשַׂשְׂתִּי בְּעַמִּי / וְלֹא יִשָּׁמַע בָּהּ עוֹד קוֹל בְּכִי וְקוֹל זְעָקָה. / כִּי שָׁב ה' אֶל צִיּוֹן וְשָׁכַן בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלַיִם / וְנִקְרְאָה יְרוּשָׁלַיִם עִיר הָאֱמֶת וְהַר ה' צְבָאוֹת הַר הַקֹּדֶשׁ.
הקטע החותם את "תחינת הנשים" מעוצב על בסיס הסוגיה בבבא מציעא (נט ע"א-ע"ב) בדבר תנורו של עכנאי, תנור העשוי חוליות שביניהן חול. רבי אליעזר טיהר כלי זה בְּסָבְרוֹ שאין דינו ככלי חרס ושאין הוא מקבל טומאה, ואילו חכמים טימאוהו. רבי אליעזר השיב כל תשובות שבעולם, אך לא קיבלו הימנו. הוא אמר להם כי אם הלכה כמותו, יוכיח חרוב שעליו הצביע. ואמנם נעקר החרוב ממקומו. חכמים אמרו לו כי אין מביאים ראיה מן החרוב. באורח דומה אמת המים חזרה לאחוריה, כותלי בית המדרש מטו ליפול ובת קול יצאה ואמרה כי הלכה כרבי אליעזר בכל מקום. רבי יהושע עמד על רגליו ואמר "לֹא בַשָּׁמַיִם הִיא" (דברים ל, יב), שלאחר מתן תורה שוב אין משגיחים בבת קול, והכלל הנקוט הוא "אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת" (שמות כג, ב). בעניין זה מוזכר בתלמוד כי רבי נתן פגש את אליהו ושאלו מה עשה הקדוש ברוך הוא באותה השעה. אליהו השיבו כי הוא חייך ואמר "נצחוני בני נצחוני בני".
אני מבקשת לסיים בנוסח תפילה מיוחד ונאה הנאמר בברכת חודש אב בחלק מעדות המזרח במקום ה"יהי רצון" הרגיל הנאמר בנוסח זה. תפילה זו מופיעה בין היתר בספרו של הרב אברהם מיכאל פונטאנילה "אור עינים" (ריגייו תקפ"ב, עמ' מה; ישראל דוידזון, אוצר השירה והפיוט, כרך שלישי, עמ' 110). נאמר שם ש"יש נוהגים כשמכריזים החדש בבית הכנסת לומר זה השיר", ולאחר מכן נוסח התפילה: "מְחַדֵּשׁ חֳדָשִׁים. יְקַבֵּץ נְפוּצִים / אֲנָשִׁים וְנָשִׁים. לְעִיר הַבְּנוּיָה / וְזֶה הַחֹדֶשׁ. לְטוֹבָה יְחַדֵּשׁ / וּרְצוֹן יְצַו אֵ-ל. רַב הָעֲלִילִיָּה" (וראו עוד מאמרי "נשים אורתודוקסיות בזמננו כמחברות תפילות לכלל ישראל").