פרשת כי תצא: עד כמה מותר לנו להסתכן כדי להגשים לעצמינו חלום?

כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ כִּי יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ.

הסיטואציה הזו מוכרת למנהלים רבים: למשרד נכנס עובד צעיר, רעב, עם ברק בעיניים ועם חזון שכמעט וניתן למשש אותו. זה יכול להיות מוצר חדש, אפיק שוק חדש, או רעיון שונה שאיש מעולם לא ניסה. המנהל מביט בו חמש דקות ברצף ומבעד לפוקר-פייס שלו, משהו בתוך הלב מתחיל לדגדג: וואו! יש לי פה את הפריצה הבאה.

המנהל בתוך-תוכו כבר נסחף אחר הלהט של העובד הצעיר וכבר מדמיין בעיני רוחו כיצד הדבר הזה עתיד להתממש. הרצון ליצור ולהצליח גורם לנו, המנהלים, לקחת סיכונים. וזה בסדר - התפקיד שלנו זה לפנטז, לדמיין ולהעיז. לבסוף אנחנו גם נדרשים להכניס את זה אל תוך טבלת האקסל ולתוכנית הפיתוח ולוודא שהדבר הזה יכול גם להתכנס מבחינה עסקית ותקציבית.

עד מתי צריך לקחת סיכון?

הבעיה מתחילה בסיכונים עם פוטנציאל רווח אדיר, אבל גם כאלה שאם משהו שם בדרך ייכשל, החברה עלולה להתרסק. איך נכון לפעול במקרה הזה? הבטן שלנו כבר מדגדגת, אנחנו מרגישים את ה"פיק", את ההתכווצות ואת ההתרגשות, ההבנה שהנה מגיע משהו אמיתי שיכול להזניק אותנו, ולא רק אותנו. כן, זה התפקיד שלנו לקחת סיכון, אבל עד מתי?

את התשובה מעניק רבי יצחק עראמה, מגדולי חכמי ספרד בדור הגירוש, על פסוק אחד בפרשת השבוע: ״כי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ, וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ. וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ כִּי יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ״. הנחיה די מתבקשת, צריך לומר, ברור שאם יש גג שעלולים ליפול ממנו, שגם מתקינים מעקה.

האדם אמור ונדרש להפעיל את המנגנונים הללו ולא לסמוך על ניסים

מה הרעיון העומד מאחורי ההנחיה הזו? מסתבר שמסתתר כאן עיקרון פילוסופי עמוק בנוגע לנטילת סיכונים. האדם, מסביר רבי יצחק עראמה, עלול לחשוב לעצמו: נו, אז לא יהיה מעקה. הרי בסופו של דבר הקדוש-ברוך-הוא מנהל את העולם, והוא גם שומר על האנשים שלא יקרה להם כלום. אם קורה להם משהו – כנראה שכך נגזר עליהם מלמעלה... וזו שגיאה.

אלוקים העניק לאדם תבונה ויכולת להבחין בין טוב לרע, עם בחירה לפעול כפי הדבר הנכון. האדם אמור ונדרש להפעיל את המנגנונים הללו ולא לסמוך על ניסים.

חשוב שהגדילה תתרחש, אך חשוב גם לנהל אותה

בחיים, וגם בעסקים, אנחנו צריכים לפעול על פי קו ההיגיון. מותר ורצוי לקחת סיכונים, אפילו להיצמד אליהם בניגוד למה שאחרים יגידו. אסור לחנוק יזמות. אבל מצד שני – אנחנו נדרשים להפעיל את ההיגיון ולשאול את עצמו: מה יקרה אם המהלך ייכשל. האם יש לנו כרית ספיגה להכיל את הכישלון? יש סיכונים דרסטיים כבדי משקל שאותם אסור לנו לקחת: אסור לקחת סיכון שבגינו אנחנו עלולים לאבד חבר (במעקה של גג) או את החברה (בהימור עסקי מידי פרוע).

כל אחד מאיתנו שמח שהחברה גדלה, לפעמים מהר מידי. לרוב העיסוק שלנו אז הוא בלתמרץ גדילה, אבל אם לוקחים סיכונים לא מחושבים והגדילה מהירה מידי, חווים כאבי גדילה. קצת כמו בלון - חשוב לנפח - אבל רק שלא יתפוצץ. חשוב שהגדילה תתרחש, אך חשוב גם לנהל אותה. שתהיה מנוהלת, מדורגת ורק כשיש בסיס וגב איתן כשלוקחים סיכון. ״המעקה המדובר״ חשוב לכל התנהלות וכמובן גם פיננסית לעסקים ולא פחות למשפחה, הוא לא נועד לשתק הוא נועד להגן.

הכותב הוא יזם ומשקיע, מנכ"ל Periapt ומחבר הספר "אבות הניהול"