פגשתי פעם ברישיקש שבהודו בחורה ישראלית 'חילונית למהדרין' שלא קבלה תעודת סיום בקורס מדיטציה ויוגה בגלל שהיא התעקשה לא להשתחוות למסטר."אחי" היא אמרה לי, "אין מצב שאני משתחווה לבן אדם או לפסל, לא בא לי בטוב". כה עמוק חדר האיסור של עבודה זרה בתודעה היהודית והישראלית לדורותיה.
נכון, אין משהו זר יותר לרוח היהדות מעבודה... זרה. הציווי "לֹא-תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל, וְכָל-תְּמוּנָה" (שמות כ , ג) מהווה מעין סימן זיהוי ליהודים באשר הם. עד כדי כך שהגמרא אומרת: "כל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי" (מגילה יג.) כל ילד יהודי יודע את זה: אנחנו ממש נגד הגשמה (מלשון הפיכה ל"גשמי") של הא-ל האחד והמרומם. לצערנו ההיסטוריה של עם ישראל טבולה בדם של רבים שסירבו לקוד ולו קידה קלה מול פסל או צלב, גם אם למראית העין בלבד!
אבל לקוראי פרשת השבוע נכונה הפתעה: אנחנו למדים שבורא עולם רוצה שנקים מקדש נייד לפי הוראות מאוד מדויקות ושבפסגת משכנו במדבר נבנה 'קודש קודשים'. ושם, בשיא הקדושה, במקום בו הא-ל הבלתי נראה פוגש את העולם הגשמי, אומר הכתוב: "וְעָשִׂיתָ שְׁנַיִם כְּרֻבִים זָהָב; מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם, מִשְּׁנֵי קְצוֹת הַכַּפֹּרֶת. וַעֲשֵׂה כְּרוּב אֶחָד מִקָּצָה, מִזֶּה וּכְרוּב-אֶחָד מִקָּצָה, מִזֶּה; מִן-הַכַּפֹּרֶת תַּעֲשׂוּ אֶת-הַכְּרֻבִים עַל-שְׁנֵי קְצוֹתָיו. וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה, סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל-הַכַּפֹּרֶת וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל-אָחִיו; אֶל-הַכַּפֹּרֶת--יִהְיוּ, פְּנֵי הַכְּרֻבִים" (שמות כה יח-כ)
קראתם נכון: דווקא במקום המקודש ביותר, האינטימי ביותר, הקב"ה מבקש שנציב... פסל! ולא רק פסל אחד, אלא שני פסלים! קצת מביך העניין הזה: מה, הייתכן שיש בתורתנו שמץ של עבודה זרה, חלילה?
מובן שסוללה של פרשנים מכובדים ביותר מסבירים לנו ש"זה לא מה שאנחנו חושבים", ושיש סיבות כאלה ואחרות - אבל עדיין הפרדוקס במקומו עומד. וכל ניסיון להעלימו רק מעצים אותו. יש כאן משהו תמוה מאוד.
האמת, במקום לנסות לתרץ (ויש תירוצים רבים ונכבדים), אולי לא צריך לפתור את הסתירה הזו. רק להניח לה, לשים לב אליה, 'לשאת' אותה, כדוגמת הקב"ה בעצמו המכונה: 'נושא הפכים'. הקב"ה כולל הכול, והוא לא מוגבל אפילו על ידי החוקים שהוא יוצר. הוא הרי 'אין-סוף' והוא יכול להיות 'גדול' או 'קטן' או גם שניהם יחדיו. הוא מצווה אותנו להתרחק עד קצה היכולת מההגשמה ויחד עם זאת מצווה אותנו לבנות סוג של פסלים בקודש הקודשים. במילים אחרות: היות ואלוקים לא מוגבל כלל וכלל, הוא כביכול חייב לבטא את עצמו דווקא דרך הפרדוקס. מהותו האין סופית לא יכולה להופיע אלא במה שנראה לנו כמו סתירה.
לכן, קיומם של כרובים דווקא בקודש הקודשים אינו ממעיט חלילה בערך האמונה באחדות האל, אלא להפך, מעצים אותה. האל בו אנו מאמינים לא מוגבל אפילו על ידי חוק מניעת ההגשמה. הוא יכול להיות גם גדול וגם גיבור, גם למעלה וגם למטה, גם רוחני וגם גשמי. הוא כל הדברים האלה ביחד ושום דבר מאלה - בו זמנית. אמת צרופה, מורכבת ופשוטה.
זהו סוד שמור לכהן הגדול ליום הכיפורים ולעם ישראל 3 פעמים בשנה (ר' יומא נ''ד:)
הרז הזה כמוס כל-כך שהוא מסתר בתוככי קוש הקודשים, על סף המציאות. כמו הארון ש"אינו מן המידה" (המקום שהוא תופס במקדש לא ניתן למדידה): הוא גם קיים וגם... לא קיים. זו היא מציאות קוונטית שמשאירה אותנו תוהים ובוהים.
גם בתוכנו קיימות סתירות, באישיות שלנו, לפעמים בקודש הקודשים של עצמנו. ברמה מסוימת, פרדוקסים אלו מהווים ביטוי של אמת ושל אחדות עמוקה יותר, המרחיבה את דעתנו ומזככת אותנו עד להבנות עמוקות ופשוטות יותר.
כשנדע לתת להם את המקום הראוי, ההפכים האלה שמרכבים אותנו יעשו אותנו שלמים יותר.
הכותב הינו מאמן אישי וזוגי ליצירת שינוי משמעותי, מטפל בדמיון נובע, מרצה ומנחה סדנאות.